כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חדשות מהמגירה

    הכפתורים הלא נכונים האלו שנלחצים לי לפעמים...

    0

    להתייאש בשקט

    1 תגובות   יום שישי , 14/3/08, 19:51

    ישראל של שנת 2008 עייפה. היא חוגגת את השנה ה-60 לקיומה- ותוהה אם תזכה לחגוג את ה-61. מקווה שהשנה אולי גם היא תזכה בהגרלת הגרין קארד ואת יום הולדתה הבא כבר תחגוג מבוסמת למהדרין באדיבותה של מרגריטה ניו-יורקרית. או אולי קוסמופוליטן, לרפואה.

    הישראלים של שנת 2008 למודי תלאות וציניקנים.

    בעבר, עם כל החלטה ממשלתית, בין אם סוציאליסטית-הומניטרית ובין אם מיליטריסטית וקפיטליסטית, היו קמים מבוגרים; נערים; אפילו ילדים. מחאה שאינה בוחלת באיש. כולם צועדים; צועקים; כותבים; שרים.

    הישראלים של שנת 2008 שותקים. אפילו בדיונים ביתיים. הזמן שבכל תולדות העם היהודי, בדיוק לאחר הסטייק ולפני העוגה, היה מוקדש באלפי שנות קיום לויכוחים והתלהמויות קולניות, אפילו בו הדעות יותר מהוססות; יותר מבוהלות. אין קביעות נחרצות; אין אמיתות אבסולוטיות.

    צעקנו אוסלו. והפסדנו; צעקנו "לצאת מגוש קטיף" - וקיבלנו מטחי קסאמים כמענה. זעקנו לשחרור החיילים החטופים - וקיבלנו שתיקה רועמת. צעקנו שיש לפטר את קצב - וקיבלנו עיסקת טיעון; ניסינו להילחם על עתיד ההשכלה הגבוהה - ואז הממלכתית - ואז שוב הגבוהה - וקיבלנו רק גירעון של חודשים יקרים בשנת הלימוד. בכינו עם נרצחי הפיגוע בישיבת הרב - וכונינו גויים וחוטאים. בחרנו בנציגי ציבור מסוימים - וקיבלנו את אותם נציגים, עם מצעם של מתחריהם.

    צעקנו וביקשנו ובכינו- ואילנות סרק קולם הולך.

    אמרו לנו שאנו טועים; שאנו חסרי חשיבות; שאנו קטנים. שאנחנו חיים בדיקטטורה הכי דמוקרטית בעולם.

    אנחנו כבר לא צועקים, כי קולותינו נופלים על אוזניים ערלות. כי אנו נשענים על משענות קנה רצוץ, הנשענות על כאלו בעצמן.

    אנחנו לא מאמינים לאיש, על הקביעות הפשוטות ביותר. לא נאמין שהשמש זורחת אם יאמרו לנו.

    הבעייה היא, שבניגוד לבעבר, כיום אנחנו כבר לא טורחים לבדוק. הנחת היסוד שלנו גורסת שכנראה היא לא זורחת. אבל מה זה כבר משנה. שתזרח מחר.

    אותה אדישות מהווה דלת פרוצה לגורמים המתדפקים בה כבר שנים. שהרי הממשלה שלנו כבר שרדה זמן רב כל כך, שתעשה הכל כדי לשמור על הסטטוס-קוו הקואליציוני. והיא אכן עושה.

    'אז ש"ס מנסה להעביר הצעת חוק חדשה', אומר לעצמו הישראלי של שנת 2008, 'מה עוד חדש?'

    מה שחדש, זה שהפעם אין מי שיילחם. לא בממשלה ולא מחוץ לה. אין מי שיזכיר לחברי הכנסת שזוהי מדינה דמוקרטית. הם מצפים שנזכיר להם. הם מקווים שנזכיר להם. אבל הרי אנחנו כבר שכחנו בעצמנו.

    אנחנו תשושים וספקניים ומיואשים, ואולי הישראלי החילוני הליברלי התגלה ככישלון? אלוהים יודע שהוא אינו הצלחה מסחררת. אולי הגיע זמנו לפנות את מקומו.

     

    הצעת החוק העומדת על הפרק, שעברה כבר קריאה ראשונה בכנסת, מצהירה על כך שלא תהיה גישה לחומר אירוטי או אלים, למעט כזה בעל ערך אומנותי.

    מהי אמנות? האם פסלו העירום של דויד הוא אמנות, אך סרטיו מלאי הזימה של אלמודובר הם תועבה? מי יגדיר לנו מה יתאפשר לנו לראות, כאזרחים שומרי שלום ויראי האל? אלי ישי?

    מסירת הכח העצום הזה, של שליטה מלאה בידע המגיע אלינו מהכלי הליברלי ביותר בעולם - האינטרנט - לידי פונדמנטליסטים דתיים, אינה עוד הצעת חוק. היא השלב הסופי בהפיכת ישראל, מדינה המתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למשטר רודני ואפל. מי יודע, אולי זה מה שיקרב אותנו לאיראן, אחרי שכל שאר הניסיונות נכשלו.

    ירושלים אמנם לא נבנתה ביום, אבל היא יכולה ליפול במחצית השעה. וכשאתה נשען על מערכת סבוכה של קנים רצוצים, מחי יד אחד אחת ישבור את כולם, כבמשחק לגו.

    הישראלי של שנת 2008 חייב לחדול להיות אדיש, אחרת הוא יהיה הפליט של שנת 2009.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/08 22:42:

      כמה צודקת...כמה שזה עצוב

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      גל.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין