כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    האם תיוגנו כ"אנשים בסיכון" פוגע ברגשותינו ובכבודנו?

    0 תגובות   יום ראשון, 19/4/20, 21:48

    גם עכשיו, בימי הקורונה,הם עדיין מנסים להתכחש לגילם הביולוגי. "הופכים את גיל שישים לשמונים החדש!" מתרעמים צעירים יחסית שמצאו עצמם לפתע מתויגים כ"אנשים בסיכון" לצד בני שמונים ותשעים.

    אבל זקנים של ממש, בני שמונים פלוס-מינוס, אף הם בין המוחים על מה שנראה להם כתיוג סטריאוטיפי. הלוא לפי תפיסתם העצמית הם עדיין במיטבם. והגיל הביולוגי, כלשון אחת מהם, אינו קנה מידה לכלום! אולי הם נאחזים באמירה האופנתית שגיל שבעים פלוס נהייה לארבעים-חמישים החדש...
    במקום לטרוח ולנסח בעצמי את מה שהוא מובן מאליו, אני מעדיפה הפעם לצטט תגובות בוטות של טוקבקיסטים: "הסטטיסטיקה לא משחקת בתקינות פוליטית {פוליטיקלי קורקט}. בגילך {80} מערכת החיסון נחלשת. שיעור התחלואה והדמנסיה ממריא". ועוד ברוח דומה: "מה עדיף, להילחם בפגיעה רגשית שאולי נגרמת לקבוצת הסיכון, או להילחם על החיים? לטפל בכבוד האבוד לפני שנטפל בקורונה?"

    לפי הפרסומים בתקשורת, המודפסת והמקוונת, המוחים הם בעיקר אישים כבודים, עטורי תארים אקדמיים. הם מסרבים למחול על כבודם. בלוגר בן 83, בעל דוקטורט בסוציולוגיה {ושלל "מחלות רקע" שעליהן דיווח בעבר} מציע לסווג את האוכלוסיה לפי "יכולת תפקודית". הלוא הוא פעלתן, חשיבתו חדה והוא חש עצמו ממש במיטבו. גם אני מאמינה שפריחה קוגנטיבית אכן אפשרית בגילו. שלתבונת זקנים יש ערך ייחודי. האם היא מבטלת ומוחקת את הביולוגיה של הזיקנה?
    הפרופסורית לבלשנות צביה ולדן, בת 73 וחצי {ו"הבת של"-שמעון פרס} אף היא מדברת על הפער שבין גיל כרונולוגי-לביולוגי, ועל "רפואה מותאמת אישית שלוקחת זאת בחשבון". ברשימתה שפורסמה ב"הארץ" היא טוענת: "אנשים מבקשים להחליט בעצמם מתי הם רוצים להזהיר {בזוהרו של "גיל הזהב"}". הקטגוריות החדשות, השרירותיות לדעתה, אשר נכפו על הציבור מתעלמןת ממגמות ברפואה החדשה, המותאמת אישית. גיל שבעים, לפי הקטגוריות הללו,נהייה "פג תוקף".
    פרופסורית נוספת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית, סופרת פורה ועדיין פעלתנית מאוד, אף היא מצטרפת למוחים ברשימה שפורסמה ב"הארץ": "עד שבאה מגפת הקורונה, לעולם לא חשבתי שאני זקנה. אני עמיה, אישה בת 80".
    הסטיגמה של "קבוצת סיכון" פוגענית, למרות כוונותיה הטובות. כל סטיגמה, קובעת ליבליך {בצדק} פוגעת במעמד של מושאה. הוא עלול להפנים אותה. "ואז אתחיל לראות עצמי כזקנה חסרת ישע. נזק זה של מגפת הקורונה עלול להיות בלתי הפיך".
    ליבליך קובעת שהגיל הביולוגי אינו קנה מידה מכריע בשום תופעה. הלוא כל אחד חי ומזדקן בקצב שלו. והיא קוראת {בצדק} לקובעי המדיניות, לממסד הרפואי ולתקשורת "להימנע מפגיעה כוללנית במעמדם החברתי של הזקנים".
    בסיווג האוכלוסיה לשתי קבוצות: הבריאים החזקים-והאנשים בסיכון, יש כדברי ליבילך, מימד של גילנות {אייג"יזם}. גילנות היא דעה קדומה, סטריאוטיפית, הנובעת מגילו של אדם. זה נכון. אבל עדיין לא ברור איך ליבליך ודומיה מציעים לרבע את המעגל: להכיר בעובדה הברורה, החותכת, שהקורונה מסכנת בעיקר זקנים, ועדיין להיאחז בעקשנות בקביעה: "הגיל הביולוגי לא קובע כלום!".

    ולמרות הכל קשה לבטל טענה אחת מוצדקת שעמיה ליבליך מעלה: תיוגנו כ"אנשים בסיכון" אכן עלול לפגוע בתדמיתנו העצמית. על-כך חשבתי לראשונה בתחילת ההסגר, לאחר שבן משפחה צעיר פקד עלי: "את לא יוצאת מהבית!". דאגנותו הייתה מרגשת, ממש מחממת לב. אבל טון הדיבור הסמכותי הדליק לי נורת אזהרה קטנה. ושאלתי את עצמי: האם מעכשיו אני חסרת הישע והוא המבוגר האחראי?

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין