כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    תעלומת המשפחה שניצלה בשואה בהרי הפיריניאים

    8 תגובות   יום שלישי, 21/4/20, 08:19

    תעלומת המשפחה שניצלה בשואה בהרי הפיריניאים


    בביקור בהרי הפיריניאים נגול בפנינו סיפורה של משפחה יהודית שהייתה בדרכה לחוף מבטחים בספרד, והוסתרה מפני ממשל וישי בצרפת על ידי משפחה נוצרית. זהות המשפחה אינה ברורה. הסיפור עלה ל"קפה" בשנה 2012, והתעלומה עדיין לא נפתרה. 

     

    כשסעדנו במסעדה הכפרית בפיריניאים הספרדיים, לא העלינו כלל בדעתנו שהיא תוביל אותנו אל פרשייה מתקופת השואה, ותערב אותנו במערכת חיפושים  ארוכה. 

     

    זה קרה באפריל 2003, שבוע לפני חג הפסח. היינו הסועדים היחידים במסעדה, עד שבאה קבוצה של ששה זוגות חברים, שהגיעו למסעדה לחגוג. הם התיישבו בקולניות ליד השולחן החגיגי עם המפה הלבנה, שנערך עבורם מבעוד מועד, לבשו את  הסינרים הצבעוניים, שהיו מגולגלים כמפיות בתוך עיגולי עץ, והתכוננו בקולניות לסעוד. בצלים ירוקים צלויים הוגשו לשולחן יחד עם קעריות של רוטב אדמדם מיוחד, ובעליצות רבה הם טרפו את הבצלים בהטיית ראש מלאה לאחור, לאחר שטבלו אותם בקעריות של הרוטב.

    צפינו בחבורה העולזת והסתקרנו. ניגשנו אל שולחנם וקודם כל ביקשתי מהם רשות לצלם. לשאלתנו קיבלנו גם הסבר על החגיגה הייחודית – זה היה טקס מסורתי לציון ראשית האביב. 

    כשהתברר לסועדים שאנחנו מירושלים, סיפר לנו אחד מהם שבכפר איש (Hix), בעברו הצרפתי של הגבול, שגשגה בעבר קהילה יהודית חשובה, ואף ציין שחוקרים מספרד באו לכפר וניסו לחקור את תולדותיה.  חשבנו שכדאי לבקר בכפר עתיק זה, ואולי ללמוד משהו על עברו היהודי. אפילו השתעשענו בהשערה שייתכן והשם "איש" מקורו בשפה העברית.

     

    "בקר טוב", ברכנו למחרת, איש מבוגר שעבד בגינה מטופחת בחצר הכנסייה של הכפר איש.

    הוא הזדקף. גבוה ורזה, בסרבל עבודה וחבוש קסקט, מחזיק בידו מעדר.

    "שלום לכם. אתם תיירים?"

    "כן", ענינו. "אנחנו מישראל, מירושלים".

    "מירושלים?", שאל האיש בהתרגשות. "אתם יהודים?"

    "כן", ענינו, וחשבנו לתומנו, שכנוצרי אדוק הוא מתרגש לפגוש מי שגרים בעיר הקודש.

     

    דיברנו שעה ארוכה עם הגנן, שמאוד התרגש לפגוש יהודים שהגיעו מירושלים, והתברר שהייתה סיבה אחרת להתרגשותו.

    "באתם לחפש אותי?"

    "לא", ענינו, והבחנו באכזבה שניבטה מעיניו למשמע תשובתנו. "למה היינו צריכים לחפש אותך?"

    "שמי רוג'ה סלה, ומשפחתי הייתה מעורבת בהצלתה של משפחה יהודית מידי הנאצים", אמר. "יום אחד, באוקטובר 1943, הגיעו לכפר שתי מכוניות של הצבא הגרמני, הוורמאכט, ובהן משפחה יהודית בת 8 נפשות, שאחד מהם היה תינוק".

    "אני הייתי רק בן שש", הוסיף רוג'ה, "אבל שמעתי שהם ביקשו מהוריי להסתיר אותם מפני הנאצים, עד שיעברו את הגבול לספרד. במיוחד אני זוכר את התינוק, ואת המלווה במדים, החמוש באקדח. הוא אמר שהוא מאוסטריה, ואולי גם המשפחה הייתה מאוסטריה. הם דיברו גרמנית".

    אביו של רוג'ה, שהיה פעיל במחתרת הצרפתית, הסתיר את הפליטים בחדר צמוד לכנסיה, שהיה בזמנו ללא שירותים וללא מים זורמים. רוג'ה הראה לנו את החדר, שהיום משמש לו כמחסן כלים לגינה.

    "אמי דאגה לכל מחסורם של הפליטים, והעבירה להם מתבשיליה, עד שהעברנו אותם לבית המשפחה", אמר רוג'ה בנוסטלגיה. "אני זוכר עד היום, את אחי נושא את התינוק בזרועותיו אל הבית".

    הכל נעשה בהסתר ובהיחבא מחשש להלשנות, וכעבור שלושה ימים, הגיע מספרד הכומר של פיגצ'רדה, והעביר את המשפחה מעבר לגבול, אל מקום מבטחים בספרד.

     

    כשפגשנו את רוג'ה, הוריו כבר לא היו בין החיים. האב, פעיל המחתרת, נאסר בשנת 1944 על ידי הנאצים, ומת במחנה המעצר בשנת 1945. גם אמו של רוג'ה כבר נפטרה, ורק אחותו המבוגרת ממנו עדיין חיה בכפר.

    "אני לא מפסיק לחשוב על הפרשה הזאת מאז ועד היום", הצהיר רוג'ה. "הדבר היחיד הידוע לנו מאז הוא שהמשפחה הגיעה בשלום לברצלונה. מלבד זאת איננו יודעים עליהם דבר".

    "עשיתם משהו בנדון?" שאלנו.

    "פניתי למספר גורמים, ביניהם לקונסול ישראל בפרפיניאן, וניסיתי להתחקות אחר מוצאותיה של אותה משפחה יהודית, שאפילו את שמה אינני יודע", סיפר, "אך כל המאמצים לא נשאו פרי".

    בערוב ימיו  רצה רוג'ה לדעת מיהי המשפחה שנעזרה בהם, ואף לתעד את המעשה שעשתה משפחתו תוך סיכון נפשות, ולזכות בהכרה.

    "אנחנו נעשה ככל יכולתנו לסייע לך", הבטחנו לו, " אך למעשה, באנו לחפש פה שרידים לקהילה יהודית שהתקיימה במאה ה-15 במקום. האם שמעת עליהם?"

    רוג'ה אכן שמע על כך, ואף סיפר לנו על משלחת של סטודנטים מברצלונה שבאה לחקור בעניין, אך לדבריו הם עשו עבודה שטחית ולא מצאו כל שריד יהודי. גם אנו בדקנו בשטחיות את בית הקברות הצמוד לכנסיה, אך, כצפוי, גם אנו לא מצאנו דבר.

     

    פרסמנו את סיפורו של רוג'ה סלה בעיתון "הארץ", תחת השם "התינוק צריך להיות היום בן שישים!", ופרסמנו אותו גם בביטאון יוצאי גרמניה בישראל. העיתונים האחרים לא גילו עניין בפרשה, וכלי התקשורת האלקטרונית רצו שקודם נגלה את המשפחה, ואז יהיו מוכנים לפרסם את הסיפור.

    במשך שלוש שנים היינו בקשר עם גורמים ב"יד ושם", שגם הם ניסו להתחקות אחרי גורל המשפחה. קיבלתי ממקורות שונים שתי חוברות שעוסקות בפועלו של חואן דומנק (Joan Domenech), הכומר שהבריח את המשפחה לספרד, וגם עמדתי בקשר עם הכנסייה הקתולית בפיגצ'רדה, אך לא הצלחנו לגלות את שם המשפחה היהודית שבה מדובר.

     

    ימים רבים ביליתי במשרדי הג'וינט בגבעת רם, ועברתי על אלפי השמות בכרטיסים המקוריים, שתיעדו את פרטי הניצולים שהגיעו אל משרד הג'וינט בברצלונה בתקופת השואה. מצאתי מספר קבוצות של מועמדים פוטנציאליים – על פי תאריכי ההגעה וגודל הקבוצה – אך במגעיי עם אלה מהן שהצלחתי למצוא בארץ, התברר שאף אחת לא הייתה קשורה לסיפור של משפחת סלה. 

     

    החיפושים הפגישו אותי עם משפחות רבות, עם נתיבי בריחה שלא ידעתי על קיומם קודם, עם שמות של אניות מעפילים, ועם דרכי נדודים של יהודים מאירופה לישראל, וליעדים אחרים.

     

    אולם, מכישלוני במציאת המשפחה המבוקשת, העליתי מספר השערות:

    א.    אולי הם לא היו יהודים כלל?

    ב.    אולי עשיתי עבודה גרועה, ובדיוק נשמט ממני הכרטיס ובו פרטי המשפחה שחיפשתי?

    ג.      אולי הם לא נרשמו במשרד הג'וינט? אם הם יכלו להרשות לעצמם שימוש ברכב של הוורמאכט וליווי חמוש, המשפחה הייתה בוודאי בעלת כסף רב, או השפעה רבה, או שניהם, ולא נזקקה כלל  לעזרת הג'וינט?

    ד.     אולי לא הגיעה המשפחה לישראל, אלא היגרה למקום אחר?

     

    במשך זמן רב התכתבנו עם רוג'ה. הוא ומשפחתו טיפחו תקוות חדשות, שלצערנו נכזבו. יום אחד הודיע לנו רוג'ה בצער על מות אחותו הגדולה, שזכרה את הפרשה לפרטיה, וקיוותה אף היא לראות סוף-סוף, את פתרון תעלומת המשפחה היהודית "שלהם". גם כאשר החל רוג'ה לאבד תקווה, אני עדיין המשכתי לקוות. אולם, כעבור שלוש שנים, כשכל מאמציי וכל כיווני הבדיקה לא הניבו תוצאות חיוביות, הרמתי גם אני ידיים. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/4/20 11:53:

      צטט: אהובהקליין 2020-04-28 08:23:38

      עמוס היקר.


      חבל שאחרי מאמצים כה רבים זו הייתה התוצאה,

      אכן קשה וכואב הדבר.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה,

      מי שהתאכזב יותר מכולם היה, כמובן, רוז'ה סלה.

      גם אני התאכזבתי, אך הפקתי סיפוק מעצם התהליך, ומאז התגברתיחיוך.

      בריאות טובה וחג עצמאות שמח ככל שניתן, עמוס.

        28/4/20 08:23:

      עמוס היקר.


      חבל שאחרי מאמצים כה רבים זו הייתה התוצאה,

      אכן קשה וכואב הדבר.


       בברכה

       אהובה.

        22/4/20 23:59:

      צטט: תכשיט 2020-04-22 18:32:41

      וואו.. ולמרות הכל ... כל הכבוד על המאמץ...!!!

      תודה רבה לך, רחלי.

      הייתי חדור מטרה לסייע למשפחת סלה לגלות את המשפחה ולקבל הכרה על הסתכנותם בעת המלחמה. לצערי מאמציי עלו בתוהו.

      כל טוב והרבה בריאות, עמוס.

        22/4/20 18:32:
      וואו.. ולמרות הכל ... כל הכבוד על המאמץ...!!!
        22/4/20 00:37:

      צטט: bonbonyetta 2020-04-21 22:38:44

      *

      חבל, היה יפה אם היו מצליחים לקשור את כל הקצוות.

      תודה רבה סמדר.

      אמנם חבל, אך כפי שכתבתי בתגובתי לשרי, אני יכול לראות גם כמה נקודות אור, מעבר לריגוש מעצם המאמץ לפתור את התעלומה.

      כל טוב טהרבה בריאות, עמוס.

        21/4/20 22:38:

      *

      חבל, היה יפה אם היו מצליחים לקשור את כל הקצוות.

        21/4/20 18:38:
      תודה רבה, שרי. אולי, אם זה היה סיפור בדיוני, הייתי מסיים אותו אחרת. אמנם ניסיונותיי עלו בתוהו, ורוז'ה סלה התאכזב, אך למעשה, עברו עשרות שנים, וללא שם משפחה זה היה די חסר סיכוי מלכתחילה. אם הרדיו והטלוויזיה היו נרתמים לחיפוש, פני הדברים יכלו להיות אחרת. מה שאמרו לי היה, שאם אגלה את המשפחה, הם יהיו מוכנים לפרסם את הסיפור בתקשורת. נכשלתי בניסיון לשכנע אותם לתרום לחיפוש. אני יצאתי נשכר בכל זאת. למדתי משהו על חואן דמנק, הכומר הקתולי שסייע לבנות הברית, התוודעתי לארכיון השמות של הג'וינט ולחלק מן הסיפורים שמאחורי השמות. סה"כ, היה נחמד לשוב ולהיזכר בסיפור. כל טוב, עמוס.
        21/4/20 15:45:

      עמוס... איזה סיפור....
      כל כך קיוויתי לסוף אחר...
      אחרי כל המאמצים שהשקעת.

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין