כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    פרספקטיבות

    0 תגובות   יום שלישי, 21/4/20, 11:45

    פרספקטיבות

     

     

    פרספקטיבות – נקודת מבט ראשונה:


    גיליתם אוצר, חישבו על הדבר הכי טוב שהייתם מסוגלים לדמיין בחלומותיכם הפרועים ביותר. דמיינו שבסיור שגרתי בסביבה בה אתם חיים – הנה הוא: מזון טעים (טבעוני!), עשיר ומונח עבורכם ברוחב לב, רק בואו וקחו! מובן שהחיים נעצרים ומתכוונים מחדש אל עבר התכלית החדשה שזה הרגע צנחה עליכם כמו ידיהם האוהבות של מלאכים משמיים.

     
    אתם שם – בסעודה השמיימית הזו, ולא רק על עצמכם אתם חושבים. כן – זו זכותכם המלאה ליהנות מהאוצר, אבל אתם לא שוכחים, גם לא לרגע, את המשפחה הגדולה שלכם בבית.

    אתם לוקחים כמה שתצליחו במטרה לחזור עם המתנות האלו הביתה.

    תארו לעצמכם, רק נסו להעלות בנפשכם את השמחה שלהם, ברגע שיראו עם מה חזרתם! רק המחשבה הזו מניעה אתכם ומזרימה בגופכם יותר אנרגיה ממה שהיה מסוגל לעשות כל מאכל שנמצא מולכם.

    אתם אוספים מה שתוכלו, אבל אז השמחה גדלה אפילו יותר – חבריכם הקרובים ביותר מופיעים גם כן ואותה המחשבה בדיוק בראשם.

    אתם מקבלים אותם בשמחה – יש די והותר לכולם, וגם לו הייתם מגיעים ומעמיסים משאית שלמה במאכלים הנפלאים האלו – עדיין הייתם נאלצים להשאיר מאחוריכם את רוב המעדנים!

     
    במחשבה שנייה, עכשיו כשאתם כאן עם חבריכם, כולם אוספים בקדחתנות אוכל עבור האהובים שלהם ושלכם – אתם יכולים להיעצר ולחשוב על הכמות העצומה, בלתי נתפסת, של אוכל שפשוט הופיע כאן משום מקום עבורכם.

     
    מעטים הם הסיפורים הדומים לסיפור זה, אתם נזכרים – ונזכרים מאוחר מידי.

    כאן מתחיל סיוט שלא הייתם מסוגלים לדמיין גם לו ניתן לכם כל הזמן שבעולם.

    העולם מתהפך – זו מלכודת?

    לפני רגע היה זה יום יפה ומואר, ואתם הייתם ברי מזל, ועכשיו אתם מוצאים עצמכם, אתם לא יודעים אפילו איך, קבורים תחת אותן ערמות בלתי נתפסות של אוכל – כבר לא מתנה משמים אלא סכנת נפשות.

    ברגע אחד נעלמה רשת הביטחון הבלתי נראית שליוותה את חייכם. ברגע אחד אתם נמצאים במצב חירום שלא הכרתם דומה לו מעולם.

     אין מקום לייאוש.

    אפילו מבלי לחשוב אתם מתחילים לחלץ את עצמכם ובאינסטינקט – לטפס מעלה ומעלה במעלה ה- מה זה, הר!! של מה שקראתם לו מזון עד לפני רגע!

    פה ושם אתם רואים גם את חבריכם ההמומים והכואבים עושים את אותו הדבר.

    הרבה מהם מתו באפוקליפסה הזו. אתם יודעים זאת, אבל אין זמן להתאבל כי תיכף אתם תצטרפו אליהם אם לא תפעלו במהרה.

     
    הטיפוס קשה ולא מגיע לקיצו. בזווית עיניכם – במרחקים גדולים מידי מכדי שתוכלו לעזור – עוד ועוד חברים מאבדים את כוחם וכבים, מול עיניכם הדומעות.

    אור היום התחלף בחשיכת מעמקים והאויר הפתוח והיבש הפך בשנייה לטחוב ולח בצורה כמעט בלתי נסבלת.

    אתם מקווים שכשתגיעו לפסגת ההר (ואתם תגיעו! אסור להיכשל!), האור יהיה שם. החופש ממתין לכם – אומללים אך אמיצים, שרק תאחזו בו מחדש.

    אתם, הבאים בשערים אלו, זינחו כל תקווה.


    אין מילים לתאר את הייאוש והיגון שמחליפים במהרה את האושר שבהצלחתכם להגיע לפסגה.

    איזה מעשה שטני זה! השמים אינם שמיים, אלא משטח חלק וכהה, אטום ונמתח לכל הכיוונים! כאן – ברגע זה ממש, ניצוץ התקווה האחרון שבכם כבה לאיטו, ולכם לא נותר אלא לצפות בו דועך בעודכם מאבדים כל תקווה לצאת ממלכודת זו בחייכם.

     

    הצלחתם להיתפס במשטח המרחף מעל פסגת ההר, ואיתכם יש עוד שני חברים, אבל אין כאן שמחה. הם ואתם קופאים במקומכם, מחזיקים בו כדי לפחות ליהנות מאויר יבש יותר מזה שנמצא תחתיכם, במקום שבו התהפך עליכם עולמכם. זו נחמתכם היחידה בעולם.

     

    חישבו רגע, קוראים יקרים שהגיעו עד כאן – על מצב כל כך עגום. כל שיש לכם להיאחז בו הוא מעט אויר יבש.

     
    אבל בעולם החדש אליו הגעתם אין רחמים, והוא יורק על קורבנותיו הדומעים במקום להעניק להם מעט נחמה.

    הלחות עולה מעלה ומתאספת על אותו המשטח.

    תחילה מדובר בתופעה שולית שלא מעסיקה אתכם במצבכם העגום, אבל כמה זמן אתם כבר אוחזים במקומכם? שעה? יום? בנקודה מסוימת הכול נעשה רטוב, ואתם, שהצלחתם להתייבש מעט מההתהפכות – מוצאים עצמכם רטובים עד לשד עצמותיכם. מים חודרים לדרכי הנשימה וכל שנותר לכם לעשות הוא לקלל את העולם הזה.

    לקלל את הקיום האכזרי הזה שנראה שעושה כל מה שהוא יכול לא כדי להרוג אתכם, זו הייתה יכולה להיות משימה זריזה וחסרת כאב, אלא לגרום לכם לאבד בו כל אמון, עד לרגע שבו אתם כבר מייחלים למוות המתוק – רק שסיוט זה ייפסק!


    אבל לעולם יש תוכניות אחרות, וכמו שמלכודת זו הייתה בלתי מובנת, גם מה שמתרחש עכשיו הוא מעל ליכולת שלכם להבינו.

    באחת האור מגיע, ואיתו משב אויר יבש ששוטף את גופכם. תחתיכם – הררי המזון הרטוב מתרחקים במהירות – לא רגע, זה אתם שמתרחקים מהם! המשטח בו אתם אוחזים ממריא במהירות בלתי נתפסת לגובה וצונח – איפה?

    אתם כבר לא מסוגלים להבין, אבל מעט מזה משנה לכם.

    תיכף יכניעו אתכם המים שכבר הצטברו סביבכם, ומה זה משנה כבר מה קורה סביבכם?

     
    כאילו במלחמה בין השטן ובין אלוהים, עכשיו זה תורו של האל לנחם אתכם אחרי המבחן האכזרי בו עמדתם – אתם ומעט מאד מחבריכם, בזמן שכל כך הרבה קיפחו את חייהם בדרך.

    מהשמיים מופיעים – איך לתאר זאת? סדינים לבנים של רוך שעוטפים אתכם ומרימים אתכם מהזוועה.

    מהר מאד אתם מוצאים את עצמכם יבשים ועטופים בהם, ואור השמש – כמה היה חסר לכם! מחמם אתכם ברכות אימהית. "זהו", כמעט והוא אומר לכם. "עכשיו הכול בסדר. אתם בחיים, מוקפים באהבה".

     
    ייקח לכם זמן להתאושש, לעולם לא תבינו מה קרה ואיך מצאתם עצמכם בתחתית תהום הייאוש ואז פתאום משוחררים לחופשי. אבל אתם כאן. אתם חיים ואתם כאן!


    פרספקטיבות – נקודת מבט שנייה:


    אורי ביקשה ממני לזרוק את הזבל.

    הרמתי את מכסה של פח האשפה המתפקע שלנו, ודבוקות למכסה היו שלוש נמלים, רטובות ומוקפות טיפות מים שאיימו להטביע אותן.

     

    בעזרת נייר ניגוב הצלחתי לייבש אותן ולהעביר אותן לאדן החלון.

    בשמחה הבטתי בהן בעודן חוזרות לחיים.

     

     

     

     

     


    It's all a matter of perspective…. – Sparklystar55
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה