כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    סבא שלי

    16 תגובות   יום ראשון, 26/4/20, 00:36

    סבא שלי

     

    ליל הסדר תשס"ט.

    הגענו לכוס של אליהו הנביא, ואל "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך...".

    בעודי מוזג את היין לגביע הכסף הגדול והישן, אני מתבונן באותיות HS המסוגננות המשולבות החרוטות עליו. אלה הם ראשי התיבות של הרמן (משה צבי) שטיינבוק − סבי עליו השלום, שאותו לא הכרתי מעודי.

     

    אבי עלה ארצה כחלוץ בשנות השלושים, והוריו ושתי אחיותיו נותרו בעיר דסאו בגרמניה, עירו של מבשר "ההשכלה", משה מנדלסון. ביתם היה דתי/מסורתי, וכשנסע אבי ארצה צייד אותו סבי בספרים − חמישה חומשי תורה, סידור ומחזורים − שחציים האחד כתוב עברית, וחציים השני התרגום לגרמנית. כמו כן, הביא עמו אבי גם מספר גביעי כסף קטנים ועליהם חריטה אמנותית, וכן את הגביע של אליהו הנביא לפסח, ועליו ראשי התיבות של סבי.

     

    כל בני המשפחה שנותרו באירופה, עלו לשמים בעשן המשרפות. משפחתה של אמי בפולין נשרפה באושוויץ-בירקנאו, ואילו משפחתו של אבי הועברה לגטו ורשה, ומשם לטרבלינקה. את בני המשפחה שנספו בשואה, אני מכיר רק מתמונות ישנות, מצהיבות, ומן הסיפורים. אמי לא סיפרה הרבה על משפחתה, ולאחר מותה אין יותר מי שיכול לספר. את הסיפורים על משפחת אבי מספרת לי דודתי – היחידה שניצלה מן השואה. לעיתים מזומנות היא מזכירה לי את השמחה במשפחה בגרמניה, כשהגיעה הבשורה מארץ ישראל על לידתי – הנכד הבכור, והיחיד, של סבי וסבתי.

     

    אבי לא הרבה לדבר על הוריו. כשם שבעלייתו ארצה כחלוץ מרד בגולה ובמסורת הגלותית, כולל המסורת הדתית, כך גם ניסה להדחיק את המסורת המשפחתית. לעיתים רחוקות היה מזכיר את אמו ואת אביו, אך בליל הסדר היה מזה את טיפות היין על הרצפה במניית עשר המכות, כפי שראה את אביו עושה.

     

    על סבי שמעתי לראשונה מדודתי כשחזרתי מן הטיול הראשון שלי בהודו, אחרי היעדרות של שמונה חודשים מן הארץ. היא טענה אז שאת "יצר הנדודים" (wanderlust) שהפגנתי בטיול, כנראה ירשתי מסבי. כנער צעיר הוא עזב את בית אביו ברוסיה והיגר לגרמניה. בגיל עשרים ואחת, כאשר כבר זכה לאזרחות גרמנית, פיעם בו להט הנדודים וההרפתקאות, והוא חזר לרוסיה והתגייס לצבא הצאר. במשך שלוש שנים, הוא נדד עם גדודו בכל רחבי רוסיה האסיאתית. הוא הגיע גם לאירקוטסק, בירת סיביר, ואפילו הגיע עד הים במזרח − לחצי האי ימאל, "קצה היבשת" בלשון הילידים. משסיים את השירות הצבאי והרווה את צימאונו לנדודים, הוא שב לגרמניה. לאחר שלמד כשוליה את רזי הסחר בעופות ובביצים, הוא הכיר את סבתי, נישא והתמסד, ולא עזב יותר את דסאו.

    סבי ומשפחתו התגוררו בבית שהיה שייך למשפחת גיסו, בעלה של אחות סבתי. הוא עסק בסחר סיטונאי בביצים, והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד, אך לא התעשר כגיסו. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, והשלטת חוקים המגבילים את העיסוק החופשי של מי שאינם ילידי גרמניה − המהגרים היהודים − איבד סבי את העסק שלו והפך לשכיר אצל גיסו, שהיה גרמני מלידה.

     

    ליל הבדולח בנובמבר 1938, היה סיוט לכל המשפחה. ביתם של הגיסים נפרץ ונשדד, ותכולת הדירה הושלכה לרחוב. משפחת סבי הסתגרה בקומה מתחתיהם בחיל וברעדה, והתפללה שהסערה תחלוף. סבתי ביקשה לצאת ולנסות לעזור לאחותה, אך סבי מנע זאת ממנה.

     

    למחרת ליל הבדולח, בחמש בבקר, כשחשכה גמורה עדיין שררה בחוץ, נשמע צלצול מחריש אוזניים בדלת. אנשי הגסטאפו עמדו בפתח ולקחו עמם את סבי, כשרק בגדיו לגופו, מבלי שהתירו לו לקחת עמו דבר. יותר מאוחר באותו יום, הכינה סבתי חבילת בגדים להחלפה, והצליחה להעבירהּ לסבי.

     

    סבי לא היה היחיד שנעצר. כל הגברים היהודים בדסאו נעצרו והועברו למחנה הריכוז בבוכנוואלד. הנאצים גם החרימו את כל אמצעי התקשורת – טלפון, רדיו, וכדו' – ואת חפצי הערך שמצאו בבית.

    "הפסקנו לצאת מן הבית, ובעצם היינו כלואים בו" ממשיכה דודתי לתאר בזיכרונותיה. "במשך חודשים לא שמענו מאבא. לילה אחד שמענו רשרוש במנעול הבית. בפתח עמד אדם שבור ורצוץ לחלוטין – אבא! הוא לא אמר מילה... מראהו הביע הכל".

     

    עליי להודות שבצעירותי לא כל כך התעניינתי בבני משפחתי שנשארו בגולה ונספו. הוריי לא נטו לדבר על חייהם באירופה, ואני גדלתי באווירה הכללית של התנשאות על הגולה. אפשר לומר שהייתי "קורבן" של אותה גישה. בגללה נותרו אצלי פערים גדולים בידע על חיי משפחתי, משני הצדדים. למזלי, דודתי בת התשעים משלימה לי מדי פעם חלק מאותם פערים.

     

    כשאני מחזיק כיום בידיי את נכדתי הקטנה, הראשונה, עובר בי מדי פעם הרהור מה הפסדתי אני ומה הפסידו הסבים והסבתות שלי, מכך שמעולם נפגשנו ולא הכרנו.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/5/20 00:30:
      תודה רבה, אחאב. לנו כצברים, שהורינו עצמם לא חוו את השואה, זה אכן מצמרר, הן מבחינת בני המשםחה שניספו מבלי שהיכרנו, והן מבחינה לאומית. מבחינתם של ניצולים, או בני ניצולים, זו התמודדות קשה בהרבה. כל טוב והרבה בריאות, עמוס.
        10/5/20 07:55:
      מצמרר לחשוב בכל פעם מחדש על כל העולמות שהוכחדו על ידי המפלצת הנאצית .
        28/4/20 11:49:

      צטט: * חיוש * 2020-04-26 17:01:31

       

      עמוס חברי היקר

      היה מרגש לקרוא, רבים מניצולי השואה לא משתפים באירועים הכואבים של אותה תקופה

      מרגש שדודתך שתחיה עוד שנים רבות בבריאות טובה סיפרה לך והשלימה קטעי פאזל

      חסרים על אותה תקופה.

      אני בטוחה שהיית גאה כשדודתך סיפרה לך שאת יצר הנוודות ירשת מסבך ז"ל.

      שתיבדל לחיים ארוכים וטובים והרבה נחת מנכדתך הקטנה ומהנכדים העתידיים

      מתארת לעצמי כמה עצוב לך שלא זכית להכיר ולפגוש את הסבים והסבתות שלך

      * כוכב אהבה ושבוע טוב בבריאות איתנה

      תודה רבה, חיוש,

      דודתי עליה השלום נפטרה לפני כחודשיים, 3 שבועות לפני החגיגה שתכננו לה לגיל 100! ממש פספסה.

      אל נכדתנו הבכורה נוספו במשך השנים עוד 7 נכדים ואנחנו מאחלים ומייחלים שהם ומשפחותיהם יצלחו בשלום את משבר הקורונה. הכי קשה בבידוד שנכפה עלינו, הוא אי-היכולת לחבק ולנשק את היקרים לנו.

      תודה רבה על כל איחולייך. 

      מאחל גם לך בריאות טובה וחג עצמאות שמח, עמוס.

       

        28/4/20 11:35:

      צטט: שולה63 2020-04-28 06:20:59

      מרגש ועצוב לקרוא את תולדות משפחתך

      תודה רבה, שולה.

      עם 6000000 נספיםבשואה, אני מאמין שיש עוד סיפוריםמדומים רבים. הבעיה היא עם סיפוריהן של המשפחות, שלא נותר מהן איש שיוכל לספר אותם.

      חג עצמאות שמח והרבה בריאות, עמוס.

        28/4/20 06:20:
      מרגש ועצוב לקרוא את תולדות משפחתך
        28/4/20 00:26:

      צטט: יסינראל 2020-04-26 18:58:49

      סיפורך - כמעט סיפורי. אין לי מושג מה פירוש הנפשות סבתא וסבא. גדלנו נכים ומיותמים מאהבת אין-קץ. תודה, עמוס!

      תודה רבה, שושן.

      "גדלנו נכים ומיותמים מאהבת אין-קץ" - אכן כך. שמעתי מנאוה'לה על היחסים שהיו לה עם סבא שלה, שנפטר כשהייתה בת 11, אך זה לא כל כך דיבר אליי, כי אני רק שמעתי שהיו לי סבים, אך כאמור, לא נפגשתי אתם. רק כשנעשיתי סבא בעצמי הבנתי מה הם הפסידו וגם אני.

      כל טוב וחג עצמאות שמח, עמוס.

        26/4/20 18:58:
      סיפורך - כמעט סיפורי. אין לי מושג מה פירוש הנפשות סבתא וסבא. גדלנו נכים ומיותמים מאהבת אין-קץ. תודה, עמוס!
        26/4/20 18:35:

      צטט: אהובהקליין 2020-04-26 17:38:54

       עמוס היקר,


      כל הזיכרונות  שאתה מתאר  זועקים כאב ומזכירים גם לי את העבר של משפחתי, לעולם לא זכיתי לראות תמונות של סבא וסבתא משני הצדדים, אמי ז"ל נהגה לספר רבות -על הסבל שעברה וכיצד  בדרך נס- ניצלה מאושוויץ לבדה ואילו אבי, ז"ל  מעולם לא דיבר על כל הייסורים שעבר בשואה.


      בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      השואה היא אכן סיפור קשה לכל עם ישראל.

      כל משפחת אמי נספתה בשואה ללא שריד ופליט. ממשפחת אבי, דודתי היא היחידה ששרדה, והיא חבה את חייה לאדולף אייכמן, שפיקח על שליחת מאות צעירים יהודים ברכבת מווינה אל מחוץ לגבולות הרייך.

      כל טוב, עמוס.

        26/4/20 18:30:

      צטט: יורם.אל-קמינו 2020-04-26 16:55:57

      אני צעיר ממך בכעשרים שנה, אבל הביוגרפיות והקשר לגרמניה דומה. ההבדל העיקרי הוא שלמשפחתי אין שום קשר לרוסיה. אבי ברח מגרמניה ב-1935 וכל משפחתו נשארה שם. גם אבי לא דיבר ולא סיפר כמעט דבר וקורות המשפחה שנשארה בגרמניה נודעו לי רק לפני שנים מעטות. בהזדמנות אקדיש לכך פוסט.

      תודה רבה, יורם.

      אני מבין שגם אתה "יקה". חשבתי שאתה צעיר יותרחיוך.

      סבי היה "אוסט יודה". לאחרונה קראתי את ספרו של י.י. זינגר "משפחת קרנובסקי", ונוכחתי שוב מה היה היחס של היהודים "הגרמנים" ליהודים שהיגרו לגרמניה מן המזרח. התייחסתי לנושא בסיפור אחר שנקרא "תהפוכות גורל יהודי", שנבנה גם הוא על קורותיו של סבי ומשפחתו.

      מצפה לראות את הפוסט העתידי שלך.

        26/4/20 17:38:

       עמוס היקר,


      כל הזיכרונות  שאתה מתאר  זועקים כאב ומזכירים גם לי את העבר של משפחתי, לעולם לא זכיתי לראות תמונות של סבא וסבתא משני הצדדים, אמי ז"ל נהגה לספר רבות -על הסבל שעברה וכיצד  בדרך נס- ניצלה מאושוויץ לבדה ואילו אבי, ז"ל  מעולם לא דיבר על כל הייסורים שעבר בשואה.


      בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        26/4/20 17:01:

       

      עמוס חברי היקר

      היה מרגש לקרוא, רבים מניצולי השואה לא משתפים באירועים הכואבים של אותה תקופה

      מרגש שדודתך שתחיה עוד שנים רבות בבריאות טובה סיפרה לך והשלימה קטעי פאזל

      חסרים על אותה תקופה.

      אני בטוחה שהיית גאה כשדודתך סיפרה לך שאת יצר הנוודות ירשת מסבך ז"ל.

      שתיבדל לחיים ארוכים וטובים והרבה נחת מנכדתך הקטנה ומהנכדים העתידיים

      מתארת לעצמי כמה עצוב לך שלא זכית להכיר ולפגוש את הסבים והסבתות שלך

      * כוכב אהבה ושבוע טוב בבריאות איתנה


        26/4/20 16:56:

      צטט: sari10 2020-04-26 14:32:47

      מרגש מאוד כל הסיפור עמוס.
      וגם דברי הסיום שלך....

      תודה רבה, שרי.

      זהו סיפור עצוב. אני מזכיר בתחילתו את ליל הסדר, אך הוא בעיקרו סיפור שואה.

      מבחינת שני התאריכים הוא הועלה באיחור ל"קפה", למרות שהוא נכתב כבר לפני אחת עשרה שנים. הנכדה "הקטנה" תהיה בת-מצווה בסוף השבוע!

      כל טוב, עמוס.

        26/4/20 16:55:
      אני צעיר ממך בכעשרים שנה, אבל הביוגרפיות והקשר לגרמניה דומה. ההבדל העיקרי הוא שלמשפחתי אין שום קשר לרוסיה. אבי ברח מגרמניה ב-1935 וכל משפחתו נשארה שם. גם אבי לא דיבר ולא סיפר כמעט דבר וקורות המשפחה שנשארה בגרמניה נודעו לי רק לפני שנים מעטות. בהזדמנות אקדיש לכך פוסט.
        26/4/20 16:51:

      צטט: bonbonyetta 2020-04-26 11:18:33

      *

       

      נכדים זו שמחה אדירה, וכואב הלב למי שמכיר ויודע אותה מקרוביו שלא ידעוה. מבינה אותך

      יהי זכרו ברוך    מזעיף את הפה

      תודה רבה לך, סמדר, על התגובה האמפתית.

      נכדים הם אכן אושר צרוף.

      כל טוב, עמוס.

        26/4/20 14:32:

      מרגש מאוד כל הסיפור עמוס.
      וגם דברי הסיום שלך....

        26/4/20 11:18:

      *

       

      נכדים זו שמחה אדירה, וכואב הלב למי שמכיר ויודע אותה מקרוביו שלא ידעוה. מבינה אותך

      יהי זכרו ברוך    מזעיף את הפה

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין