כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שוב הפער שבין הכאב האנושי לטבע בשיא פריחתו

    1 תגובות   יום שבת, 2/5/20, 20:46

     

     

    חודש מאי כבר כאן ושוב מתבלט הניגוד שבין יפי הטבע למצוקה האנושית. "חודש מאי היה נאה מכל המאיים/ שילדה אי פעם אמא אדמה" כמאמר נתן אלתרמן בשירו האנטי מלחמתי "אל תיתנו להם רובים". הניגוד הזה חוזר ומופיע בשירה. 

    "ואל ערבו העמק נאסף/ ביופי שעוד לא היה כמוהו" כתבה דורית צמרת מבית-השיטה בשיר הידוע  "החיטה צומחת שוב". השיר חובר בעקבות הלם נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום-הכיפורים והוא חוזר ומושמע בטקסי יום-הזיכרון. חיים ברקני ז"ל הלחין, חוה אלברשטיין שרה {ויש גם ביצוע של הגבעטרון}."ואיך קרה ואיך קורה עדיין/שהחיטה,כן החיטה, צומחת שוב"...

     

    ואפשר למצוא בשירים גם נחמות קטנות, נקודות אור באפלה. "ששונות זעירים,שמחות כזנב לטאה" מצאה המשוררת רחל {בלובשטיין} בהיותה מבודדת, חולה ובודדה, בחדר תל-אביבי שכור. "הים פתאום בין שני בנינים בכרך,/ זכוכית החלון נוצצת בשמש שוקעה-/ הכול מבורך!"

    והנה דוגמאות לששונות קטנים משלי. פרחיו של עציץ שעל אדן החלון נשרו לפני חודשים רבים. כבר לא קיוויתי שהפריחה תתחדש. אבל השבוע בקעו במפתיע פרחי לילך זוהרים.       האביב כמעט חלף-עבר, ובגלל הסגר לא ראיתי הפעם שקדיות בפריחתן ולא פריחה מתפרצת בשדות שמחוץ לעיר. אבל רחוב מגורי התל-אביבי ירוק ושופע עצים. ובבקרים נשמע כאן קונצרט זעיר של ציוצי ציפורים.

     

                     אסון פרטי כקרדום לחפור בו

     

    מרים פרץ שאיבדה שני בנים במלחמות ישראל מנפנפת בשכול הכפול והופכת אותו לדגל. קידוש המוות הפך למטרת חייה. היא מינפה את אבלה העמוק באמת כדי להפוך לדמות ציבורית. כך קבע רוגל אלפר מעיתון "הארץ" לרגל יום הזיכרון. וכצפוי, האשמותיו גררו התקוממות ותגובות נזעמות לצד הבעות הזדהות.

    התנהלותה של מרים פרץ צורמת גם בעיני. אבל אני לא מזדהה עם כל קביעותיו של אלפר. כי אולי  פרץ מסוגלת רק כך לשרוד ולהתמודד עם אבלה. עם זאת, רוגל אלפר הצביע על  תופעות נפסדות גם בעיני שאינן נחלתה הבלעדית של האם השכולה. ובראשן מינוף טרגדיות פרטיות והפיכתן לקרדום לחפור בו לצורך קידום קריירה וביסוס מעמד ציבורי.

    השימוש שביבי עושה בנפילת אחיו, יוני נתניהו, במבצע אנטבה ידוע ומוכר לכולם. ומוכר גם מקרה נאוה בוקר, החכ"ית לשעבר. היא פילסה את דרכה לחברות בכנסת תוך נפנוף אינסופי בתיוגה כאלמנה שאיבדה את בעלה, איש משטרה, בנסיבות הרואיות: באסון השריפה בכרמל.

    בין הלוקים הפחות ידועים בהיבנות מאסונם גם כמה אנשי תקשורת שהכרתי אישית. ביניהם אותה עיתונאית שאינה חדלה  לחזור ולמחזר את סיפור נפילתו בקרב של אהוב נעוריה לפני כמעט שלושים שנה. מאז היא נישאה, הייתה לאם, התגרשה, ידעה אהבות ואכזבות. ועדיין היא חוזרת על "הסיפור" באינספור ואריאציות. בכתבות, טורים, הרצאות, ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה. גם בסדנאות שהיא מנחה.או אותו איש תקשורת מצוין שעורך מסע הרצאות על התמודדותו עם נפילת אחיו במלחמת יום-הכיפורים. ויש באמתחתי עוד דוגמיות.  אני נמנעת מאזכורן  מפאת רגישותו של הנושא. למנפנפים באסונם שהכרתי, יש מכנה משותף ברור: הם מרבים לייחצן את עצמם גם בהקשרים אחרים.

    התקשורת, כידוע, מחפשת בלהיטות אנשים שיש להם "סיפור". שכול, יתמות,חולה רוח במשפחה, היחלצות ממצבי שפל, גם התמודדות עם סרטן. אגב, הביטויים "נ י צ  ח   את הסרטן" או חלילה "נ כ נ ע "  לו {כלומר-מת) שניהם מקוממים ולא הוגנים.  חולים "נכנעים" ומתים בגלל מצב רפואי, לא עקב תבוסתנות.

    מדי פעם התקשורת דוחה על הסף פרסום סיפורים חפים ממלודרמה או מסחיטת דמעות. אני נזכרת בתערוכה משותפת של שלושה אמנים. היחצ"ן שטיפל בפרסום התערוכה איתר מכנה משותף לשלושתם וקפץ על הגימיק כמוצא שלל רב: שלושת האמנים התייתמו בגיל רך! אבל השלושה, אנשים אנינים, סירבו לשתף פעולה ולמסחר את סיפורם. סרבנותם גבתה מחיר: אלם תקשורתי.

     

    ואני מסכימה עם עוד נקודה ברשימתו של רוגל אלפר. הוא מצטט  את דברי מרים פרץ: "אני חשה את כל הקרבה  והאהבה של עם ישראל", ומוסיף הערה סרקסטית: "אשרי האדם שמסוגל לחוש בקרבתו של עם שלם". גם נפשי נקעה מהצהרות פומפוזיות {וחלולות} על חיבוקי אהבה  המוניים. התחושה של שותפות גורל חשובה במיוחד עכשיו, בימי הקורונה. יבורכו המתנדבים, עושי המחוות, אנשי צבא ומשטרה, ויותר מכולם -הצוותים הרפואיים. אבל אני מתקשה להאמין שהכרזות על אהבת הציבור,  הקהילה, השבט, האומה, הפיגו אי פעם תחושות בדידות של  של אדם יחיד אחד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/5/20 22:18:

      יפה כתבת. יפה דרשת.

      מזכיר לי את דליה גוטמן העיתונאית שאת כותבת עליה.

      כן זו היא.

       

      שבוע טוב

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין