כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    שיחה עם אלוהים (9)

    1 תגובות   יום שני, 4/5/20, 07:52

    - נרדמתי. 

    - יופי לך. 

    - גם יופי וגם לא. 

    - מה יופי ומה לא?

    - יופי זו מלה ממש מוזרה. כשאומרים אותה כמה פעמים מבינים. 

    - זו תופעה ידועה. כשהוגים מלים שוב ושוב המשמעות אובדת בתוך הצליל.

    - נכון, אבל במלה יופי מספיקה פעם אחת, או פעמיים, לחלק מהאנשים. חוץ מזה התופעה הזאת מבהירה שצלילים קדמו למלים.

    - כשחושבים על כך, זה די ברור. 

    - אבל זו הבעייה. אין לנו פנאי לחשוב על הדברים האלה, להפנים אותם. בנוסף, קדימות הצלילים ממש לא מסבירה את הרגע שבו מלים התחוללו בתוכנו, הפכו לסימן שמעי מוסכם. 

    - מה זאת אומרת?

    - זאת אומרת שהיו יצורים חיים, והם, נניח, שמעו את רחש המים. את תנועת האוויר. את בכי התינוק, את שאגת הארייה. 

    - טוב. 

    - אבל הרגע שבו שאגת האריה הופכת לסימון עיצורי ש א ג, והאנשים החיים אי אז מתחילים להשתמש באותו הסימן שוב ושוב, עד שהמלה נוצרת, מתקבעת, עוברת מדור לדור, זה דבר קשה להבנה.

    - אם תשאג את המלה "שאג", אתה תשמע את שאגת האריה בתוכה. 

    - נכון, אני מסכים. מיד ערכתי את התרגיל, והמלה אכן מחקה את הצליל. גם באנגלית, אגב, roar. אונומטופיאה הן בעברית, הן באנגלית, ואני מניח שבעוד שפות. שזה קצת מוזר גם. 

    - מה קצת מוזר גם?

    - שאותו הצליל מתרגם אחרת בקבוצות שונות. אנחנו שואגים עם ש', וקמץ וחותמים בעיצור אחר, סגור, חיכי (שבא מן החך), ואילו הם שואגים עם ר' וחולם, וחותמים עם אותה ר' מוזרה שלהם. 

    - אחלה, לא?

    - כן, לגמרי. מאד מסביר פרשנויות שונות לאותה תופעה, בעצם. כלומר, דעות, מחלוקות. די מהר צומחת מתוך זה הפוליטיקה, למשל. 

    - נכון. 

    - חשבתי עוד קצת על הסטטיסטיקה של השיחה הקודמת. 

    - מה חשבת?

    - אמרת באחת השיחות הקודמות שהעולם הוא הכרחי, ובשיחה אחרת, אולי אותה אחת, לא יודע, דברנו על ההעדרות שלך כאותה התופעה שמאפשרת את עולם התופעות, כלומר קיום פרטי לתופעה כזו או אחרת. שאתה צריך, מוכרח, לפנות עצמך, על מנת שברואים יופיעו, בחזקת יש מאין. כלומר, ישים המופיעים מאינותך.

    - כן...

    - ובאדם, כך אמרנו, חיסרת עצמך שוב, על מנת לתת לו רצון חופשי. חופשי ממך, כך אמרנו, נכון?

    - אתה מציק לי

    - נכון, נכון, גם לי אני מציק, אבל זה נחוץ, כי אני מגיע לנקודה. 

    - מה הנקודה?

    - שאני לא הבנתי שעקומת הפעמון היא אלוהית. שאתה לא מגביל את ההתפלגות הסטטיסטית, שתהיה תחומה בין נקודה מסויימת, נוחה לעיכול, לנקודה אחרת, נוחה לעיכול גם היא. 

    - לא ברור. 

    - שאלתי אותך אם יש אנשים שלא נתת להם כלום, נכון?

    - נכון. 

    - ואמרת שכן. כי עקומת הפעמון. 

    - גם נכון. 

    - עכשיו, מצב כזה, של אנשים שאין להם כלום, הוא קשה לעיכול. הוא מצב שיוצר מצוקה בחברה. הן אצל אלה מוכי הגורל והסטטיסטיקה, והן בחברה עצמה, שנאלצת לטפל באנשים הללו, לסייע להם, להצטער עבורם, להדחיק את קיומם, לפגוע בהם עוד. כל חברה עם הגישות שלה. אבל אי אפשר להתעלם מהם. אדם אחד פרטי, יכול כמובן להתעלם, אבל החברה תמיד תתייחס איכשהו לתופעות הללו. הנאצים, למשל, חשבו פשוט להרוג את כל מוכי הגורל. האמת היא שזו מחשבה הגיונית. 

    - הגיונית? נאצים?

    - כן, לגמרי. למה להשקיע את כל הכספים האלה, המשאבים הנפשיים, הכלכליים והרוחניים, בלטפל באיזה צמח שממילא ימות מתישהו בעתיד באותה המיטה, באותה התנוחה, בלי להתעורר, בלי להגיב? עבור מה? או במפגרים קשים במיוחד, שלא ייצרו קשר עם סביבתם ולא יכירו ולא ידעו שום דבר בחייהם לעולם? למה כל ההשקעה? למה?

    - למה באמת?

    - אין סיבה, למעט החוויה. אנחנו הבאנו את האנשים הללו לעולם, ומכאן שיש לנו אחריות כלפיהם. די בעצם קיומם על מנת שננהג עמם בחסד. האנושות בחרה באי שלמות על פני שלמות, משום שלו היתה בוחרת בשלמות, ופוגעת באלה שנולדו פגומים מאד, היתה משחיתה את נפשה שלה, ומכאן קצרה היתה הדרך להשחתת כל הקיים על מנת להשיג את מה שאינו ניתן להשגה בחיים האלה. 

    - וזה?

    - שלמות. זה דבר גדול מאד, וקשה להבנה, וגם קשה להפנמה. ולהתמודדות. זו הנקודה שבה "ההגיון", ההגיון הכלכלי נאמר, הופך למפלצתי ומעוות. האדם הסביר, הבלתי־נאצי, מגלה שהוא מעדיף את הקיום המעוות, המוגבל, הקשה, הלא־מושלם, על פני קיום "מושלם", אם המושלמות הזו גוררת איתה השמדה של אנשים מסוגים מסויימים. 

    - זה סיפור שכתבת פעם, שנאה

    - כן, זה זה. יש לך זכרון טוב. אבל אני בדיוק שם לב עכשיו לדימיון הצורני שבין צמד המלים: שנאה-שואה. לא ההגייה דומה, הצורה דומה. רק אות ו' ואות נ'. בגימטריה הפער ביניהן הוא 44. שזה דם. 

    - תעשה לי טובה. 

    - כן, כן, גם אני לא אוהב את זה כל כך. אבל זה שם. מי שרוצה, ויש אנשים שרוצים - ותיכף אני חוזר לססטיסטיקה - יכול להתפייט על העניין הזה. 

    - טוב. תחזור לנקודה. 

    - אז לו היית מגביל את ההתפלגות הסטטיסטית, תוחם את הזוועות לגבולות מקובלים, נעימים, סבירים אולי, הרי שהיית יוצר מחסום לקיום, להווייה, ולא היינו באמת חופשיים. היינו יותר דומים לחיות, שהן מוגבלות בתוך עצמן. לא, סליחה, קבל תיקון. היינו חיות.

    - ולכן?

    - ולכן, בצער רב וביגון קודר, אני נאלץ לומר שבחסדך הגדול אפשרת אנשים אומללים עד בלי די, ואכזריים עד בלי די, ופגומים עד בלי די, והם הכרחיים, ושבלעדיהם היה הקיום פגום, מגעיל, נאצי. 

    - אז מה הצער?

    - שזה כואב. 

    - והפתרון לצער?

    - כל אחד עם פתרונו, ואני מדבר על גישות אישיות, ולא חברתיות. אבל ההבנה של ההכרחיות, של החסד, של האלוהיות של עקומת הפעמון עם ההתפלגות הסטטיסטית, היא התחלה טובה. היא מקלה על קבלת התופעות הללו, ומדרבנת אותנו לסייע לאלה שמנעת מהם חיים מהוגנים, שלא נתת להם כלום, כמו שאמרת בכנות בשיחה ההיא. כאילו הם נשמות שנבחרו על מנת לחיות את הסבל העצום הזה, המשלים את מרקם קיומנו בעולם.

    - מה זאת אומרת כאילו?

    - אני לא מבין בענייני נשמות שנבחרות על ידיך למשימות מסויימות. יש תחושה כזאת תמיד, שאנשים הם נשמות שממלאות תפקיד מסויים בתוך המרקם העצום של האנושות, ויש לזה תכלית, אבל אני לא יודע. 

    - אבל אתה כל הזמן אומר שאתה דוס ושהדברים באים ממקור אחד, ופתאום אתה זונח את כל הגישה הזאת?

    - ממש לא "זונח את כל הגישה הזאת". אני גם בן אדם, וככזה אני מלא סתירות - מה מלא סתירות - כל קיומי מבוסס על עמוד היסוד הקרוי סתירה. אז לפעמים כח אחד בא לידי ביטוי,  ולפעמים הכח הסותר לו גובר. ככה זה. 

    - מה עוד?

    - לא יודע. בכלל לא התכוונתי לדבר על הדברים האלה. רציתי עניינים יותר סטריליים, אבל יצא זה.

      מזל שזה זמני. 

    - שוב אתה?

    - שוב אני. המוות די בטוח הוא אורב בפינה. 

    - גם שיר סבבה. 

    - כן, ישן נושן כבר. טוב, אני יוצא לסיבוב. אולי אמות הפעם. איזו משאית ככה, לתוך הגוף שלי המעפן. וחסל. גם אוטובוס טוב. כל מוות טוב. 

    - ...

    - מה אכפת לך? למה הם כן, ואני לא?

    - מי כן ואתה לא?

    - אלה שאתה הורג עם משאיות לתוך הגוף, או אוטובוס.

    - הם הם ואתה אתה. 

    - אני עדיין אופטימי. אצא לי השוקה, ואולי זה ייגמר. אם לא, אודה לך בכל זאת. שהחזרת בי נשמתי בחמלה. 

    - ...

    - רבה אמונתך. פסדר?

    - פסדר. 

    - תודה אלוהים, היית מאד נחמד היום, ולא סנטת בי. 

    - סנטו בי נערות על כי דלותי ככה. 

    - הו, פנחס שדה? הוא בטח שמח לדעת שאתה מצטט אותו. 

    - לא במיוחד. הוא פה, אם אתה רוצה לדבר איתו.

    - לא, נראה לי שאניח לו. המתים – חלקם אינו עמנו, חלקנו אינו עמם. עד שנאסף. היום. אמן. 

    - יום טוב. 

    - גם לך. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה