כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    נצנוצים

    כל מיני שטויות שכתבתי וכנראה עוד אכתוב בנושאים כמו ציונות, סוציאליזם, יתושים, פחיות קולה מדברות ושיניים חסרות.

    תעלומת השיניים החסרות - פרקים 1-9

    0 תגובות   יום רביעי, 6/5/20, 18:40

    תעלומת השיניים החסרות

    אימה, אפלה ומסתורין בקמפוס

     

    הבהרה: המדור אינו מעודד, בשום אופן, הקרבת קורבנות אדם לצרכים דתיים

     

    פרק ראשון: אור בקצה המנהרה

     

    ישבתי על עשבים, שבוי ביופיו של יונק דבש משונה אשר חג לו מעל לפרחי בר, מהמהם בחדווה. לפתע החל דם זולג מתוך מקורו, ומכשפה זעירה אך מכוערת ליקטה אותו בקפידה לעלי גביע של פרח הרדוף. "תתכבד", הושיטה לעברי את גוויית הציפור המרוקנת כשהגביע עלה על גדותיו, וחייכה חיוך שחור משחור- "גם ככה אין לי שיניים"! שניות ספורות לאחר שהתעוררתי בבעתה, שמעתי את הצליל הטורדני של הודעה נכנסת. מצמצתי בעיניי, מנסה להסתגל לאור הקלוש. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. "מי הדפוק..." מלמלתי, מרים את הפלאפון, כשהמשפטים הספורים שהופיעו על הצג פילחו את תודעתי- "היה רצח באוניברסיטה. משהו חולני. חייבים להכניס את זה לגיליון".

     

    תוך חצי שעה הייתי על הדשא של גילמן. סטודנטית צעירה שכבה דומם בחשכה, ירכיה מקופלות. הפנסים שכיוונו לעברה השוטרים חשפו עיניים ירוקות יפהפיות, פקוחות לרווחה, שיער צבוע באדום ופה פעור- שהשיניים נעקרו מתוכו. כמו בחלום. דו"ח מקרה המוות קבע כי חרצית נאי, ללא ספק אחד השמות המוזרים ששמעתי מעודי, נחנקה למוות כמה שעות קודם לכן. כותרות העיתונים בימים הבאים סיפרו על "רצח מחריד ללא חשודים", העלו השערות על פעילות של תיכוניסטים החברים בכת השטן ואף צירפו כמה כתבות פרופיל על רוצחים סדרתיים בהיסטוריה- רק למקרה שמדובר בחוליה ראשונה בשרשרת. צינה של סתיו הידקה את אחיזתה ברחובות תל אביב עם כל יום שחלף.

     

    בשבועות האחרונים לחייה עבדה חרצית, סטודנטית לתואר ראשון בבלשנות, באחת המזללות בתחום הקמפוס. ערב אחד, כשמתחם ההסעדה כמעט והתרוקן מיושביו, מצאתי עצמי מול דלפק הסניף בו עבדה. "שלום, אפשר לעזור"? אמר לי המוכר. "כן", עניתי, "אם מותר לשאול, האם עבדת ביום הרצח"? הבחור קפא במקומו, ולטש בי בפחד זוג עיניים שחורות וחשדניות. "ר-רצח"? מלמל מתחת לפלומת השפם שעיטרה את פניו העכבריים במקצת. "כן, הרצח בגילמן..."- "ששש...", היסה אותי הצעיר בהיסטריה כשהוא סותם את פי בכפות ידיו, ומושך אותי אל מאחורי הדלפק. "מה אתה עושה? אתה תהרוס הכל". הוא הביט ימינה ושמאלה, מוודא שאין שם איש, תחב המבורגר לכיס מעילי, ולחץ על התפריט שמאחוריו. לתדהמתי, נעלמו תמונות ההמבורגרים המפתות, ובמקומן הופיע חור הגדול מספיק כדי שאדם מבוגר יעבור דרכו. "לך, מהר, הם מחכים", האיץ בי בלחישה. "ואל תגיד "רצח". מה לא בסדר איתך?". המום, נדחפתי מבעד לחור שבקיר ולאימתי, הוא נסגר מיד לאחר כניסתי כלעומת שנפתח. הייתי בתוך הקיר, בעלטה גמורה, תוהה בפאניקה של ממש מה עליי לעשות. לפתע ראיתי, במרחק לא מבוטל, את שלהבתו העוממת ומתפתלת של נר. התחלתי צועד לעבר מקור האור, נוכח לדעת שאני במנהרה צרה ומתמשכת. לאחר שניות שנדמו כנצח הגעתי אל סוף המנהרה- ויצאתי החוצה. דבר בחיי לא הכין אותי למה שנגלה לנגד עיניי.

     

    בחדר רחב מידות ומואר באור ניאון, תשעה צעירים ואדם מבוגר יותר, חובש משקפיים, שנראה כמדען, היו רכונים מעל חולדה בריכוז עילאי, פניהם חמורות סבר. "בההההה!" צעק האיש המבוגר ומיד עצר, להתבונן כיצד השפיע מעשהו זה על המכרסם הקטן. האחרון היה, כך נראה, מאובן מכדי לזוז, מה שהוביל את האיש להיאנח. "הלוחמה הפסיכולוגית הזו הולכת ומתיישנת". משהבחין בנוכחותי אורו עיניו,  והסטודנטים שלצדו קמו בציפייה. "נו, הבאת"? לא יודע מה לחשוב, הושטתי לו את ההמבורגר שהמוכר הכניס למעילי. בהתלהבות ובמרץ של ילד פורר המדען את פיסת הבשר, הממורטת בלאו הכי, והאכיל בה את החולדה. תוך פחות מעשר שניות היא החלה לפרכס, עד שלבסוף תשו כוחותיה והיא קרסה. "סופסוף", קרנו פניו באושר. "אם מתילדה החזיקה מעמד כמעט עשר שניות, זה אומר שעם מעט דילול הלקוחות יוכלו להישאר בחיים שנים. אתם מבינים כמה מיליארדי דולרים זה יחסוך לרשת? להחליף אחוז זניח מהבשר בכל המבורגר בפסולת רדיואקטיבית"?

     

    פניי, כנראה, הסגירו את תהייתי, כי אחד הסטודנטים הסתובב לעברי, אקדח שלוף בידיו. "אתה יודע איך זה עובד, אחראי משמרת", אמר לו האיש המבוגר והניח יד מרגיעה על כתפו. "אם אתה רוצה להיות מנהל סניף, אתה צריך להראות  מחויבות". הצעיר כיוון אליי את האקדח. "חוץ מזה", צחקק המדען בחביבות והצביע עליי, "הבחור הצעיר יחסוך לנו לחפש עוד גופה לארוחות ה"סופר-צ'יקן" החדשות. לא מפסיקים להזמין אותן". "אתם רצחתם אותה"! צעקתי, אחוז טירוף, "אתם רצחתם את חרצית, הסטודנטית שעבדה כאן, ועקרתם את שיניה"! המדען והעובדים נעצו בי מבט מופתע, ושתיקה השתררה. משהתגבר על פליאתו, הניד המדען את ראשו לשלילה. "מה פתאום שנעשה את זה", שאל ברצינות תהומית, "אם אפשר לטחון את הכל? אני מבטיח לך שלא היה לנו שום קשר לזה". עצמתי את עיניי, מבין שאני עומד לאבד את חיי סתם, מבלי שאדע לעולם מי רצח את חרצית. שמעתי צרור יריות ונפרדתי בלבי מכל היקר לי. אולם הכאב בושש לבוא. כשפקחתי את עיניי, גיליתי את עשרת עובדי הרשת שוכבים, הרוגים, על הרצפה. בחור צנום, מזוקן וממושקף כיוון אליי את תת המקלע שבידיו. "הגעת בזמן", סינן בעוד החדר מתמלא בעשרות צעירים חמושים, לבושים באדום. "לרבולוציה".

     

     

     

    פרק שני: המרתף

     

    תקציר הפרק הקודם: גופתה של חרצית נאי מתגלה מול גילמן כששיניה עקורות. חקירת הרצח מובילה את הכותב לחשיפת מזימה של רשת מזון מהיר להרעיל את לקוחותיה בפסולת רדיואקטיבית. רגע לפני שהוא הופך לשניצל, נורים עובדי הרשת על ידי מיליציה חמושה.

     

    "טרוצקיסט"? שאל אותי באיום המזוקן הצנום והממושקף. "ל..לא", גמגמתי. "סטליניסט, אם כן", הפטיר בכובד ראש נער משופם שעמד לידו, עוטה מדים סובייטיים ישנים. "ברור", השבתי. "אז בוא איתנו", חייך אליי הנער בחום תוך שהוא נועץ תת מקלע באחת מצלעותיי. אחד החמושים לחץ על הקיר המרוחק מהקיר דרכו נכנסתי, והוא נקרע כנייר. "מלכודת שהכנו לאויב מבעוד מועד", גיחך הנער בגאווה. "מי אתם"? מלמלתי, המום, עת הובילה אותי החבורה המוזרה לאורך מנהרה חדשה, ארוכה מהקודמת. "נצטרך להרוג אותך ברגע שתפרוש", התרה בי הממושקף והמשיך- "אנחנו המחתרת הסוציאליסטית המהפכנית לשלום ולשוויון, ברוח משנתם של "אל קומנדנט" ושל החבר "שמש העמים" י.ו. ג'וגאשווילי". "אבל", הוסיף במהירות, "אתה יכול פשוט לקרוא לנו ה'אופוזיציה"- זה מצלצל רדיקלי". "לגמרי", אישר המשופם את דבריו, "זה מגניב". המנהרה הפכה לנמוכה ותלולה יותר ויותר, עד שנאלצנו לזחול על גחוננו בחושך גמור. "תיכף תראה את הגולאג", לחש אחד מהחברים, גאווה בלתי מוסתרת בקולו. כשבקושי הצלחתי לנשום, נגמר הנתיב ומצאתי עצמי נופל לתוך אור מסנוור. נחתי על עצם קשה, שבמבט נוסף התגלה כראשו של גבר כבן ארבעים, אשר נאנח בהכנעה ושב לקרצף את הרצפה באמצעות מברשת שיניים.

     

    היינו במרתף מטופח אך משונה במקצת, דחוס עד אפס מקום במערכת קולנוע ביתית משוכללת, סוני פלייסטיישן, מחשב עם מסך פלזמה, ארון מלא בדיסקים של מוזיקה אלטרנטיבית וקרוב לארבעים מבוגרים שזחלו על הרצפה, כבולים בשלשלאות. הנער הבחין בזוועתי וצחק. "אלה ההורים הבורגנים שלנו. היינו צריכים להלאים להם את הרכוש כדי לממן פעילות חתרנית. אתה מבין, לא תמיד היינו לוחמי חופש. נולדנו באפקה, נווה אביבים וסביון עם כפית של זהב בפה..."- אמר בבושה, "עד שהבנו שאנחנו בנים לתנועה קולוניאליסטית מנצלת, להורים..."- ניכר בו שהוא עושה מאמץ להוציא את המילה מגרונו- "ציונים", הפטיר לבסוף במיאוס, וירק על זקן כפות ששכב דומם בפינה. "כן סבא, אני מדבר עליך. פלמ"חניק חרא. קח בחזרה את המדינה שהקמתם כאן, גוזלי אדמות. מישהו ביקש ממך להקים קיבוץ? מגיע לך שנפצעת במלחמת השחרור. תפסיק לנסות לנגן על זה שאתה סבא שלי- משפחה זה שקר בורגני. ותביא לי את השעון הזה", צרח כשהוא תולש אותו מזרועו של הסב, ונפנה אל הממושקף. "לך לאורנה ואלה לקנות לנו ארוחת צהרים, נשבר כבר הזין מהפטה כבד של הקופי בר". "אז אולי לבראסרי"? הפציר בו הממושקף, תחינה בקולו וריר בפיו, "או ללחם ארז, יש שם חלת צימוקים וקינואה מ-ד-ה-י-מ-ה שבא..." -  השיחה החיננית נקטעה במפתיע כשדלת המרתף נפרצה בסערה. עשרות צעירים לבושים בשחור זינקו לעבר חברי 'האופוזיציה' והלמו בהם בפטישים ובמגלים. "מהר, תהרוג אותם", זירז אותי המשופם, "אלה הטרוצקיסטים"! "מה ההבדל בכלל? כולכם חולי נפש", הכרזתי. הנער הניד בראשו כלא מאמין, מתעלם באלגנטיות מפטיש שפילח את עורפו. "איך אתה יכול להגיד דבר כזה"? שאל בזעזוע. "תהום פעורה בינינו. הטרוצקיסטים מאמינים  במהפכה עולמית מתמדת ככלי למאבק באימפריאליזם ובקפיטל. אנחנו, לעומת זאת, מאמינים בטיהורים על בסיס גיאוגרפי, כפי שסטלין..."- ער לפתע לכך שצווארו נחצה לשניים, השתנק המשופם וצנח ארצה. המרתף כולו נמלא בדם ובגופות רצוצות. בשלב מסוים חשתי מהלומה חדה ברקתי, ולאחר מכן משב רוח דקיק. "הם אף פעם לא רואים אותי", לחש קול באוזניי, "הם לא רוצים לראות. אבל אני תמיד כאן...". צמרמורת אחזה בי. הרגשתי שאני מסתחרר, נמשך על ידי חוטים בלתי נראים. "איפה אתה"? שאלתי, ולשמע התשובה החרישית- "בחוץץץץ..." איבדתי את הכרתי.

     

    פקחתי עין אחת בשעת בוקר מוקדמת, על המדשאה שליד רקנאטי. "חיחיחיחיחי", צחקקה דמות משונה שיצאה מהבניין ומפתח בידה. "נעלתי את כולם! את כולם"! משהבחינה בי הציעה לי סוכרייה. "מה הולך באוניברסיטה הזאת"? מלמלתי בייאוש וחזרתי לישון.

     

    קמתי בצהרים, כששמש בלתי חורפית בעליל קופחת במרום והדשא הומה אדם. שתי סטודנטיות שישבו לידי היו שקועות בשיחה ערה. "פשוט מזעזע, מה שקרה לה", אמרה אחת מהן. "ככה למות... אמא-ל'ה". "או, התעוררת", בירכה אותי השנייה. "הגיע הזמן". הזדקפתי לתנוחת ישיבה. "הכרתן את חרצית"? שאלתי בסקרנות. "היא למדה איתנו", הסבירה הראשונה נוגות. "כזאת בחורה שקטה ויפה". "ואתן יודעות מי יכול היה לרצוח אותה"? השנייה נתנה בי מבט חשדני והצביעה אל מעבר לכתפי. "דאגתי מהרגע שהיא התחילה להסתובב איתו". הבטתי לאחור. כל מה שעברתי באותו לילה מסויט החוויר לעומת מה שנגלה לעיניי כעת.

     

     

     

    פרק שלישי: האיש בעל אלף הזהויות

     

    תקציר הפרקים הקודמים: גווייתה של חרצית נאי מתגלה כששיניה עקורות. בחיפושיו אחר הרוצח נתקל הכותב ברשת מזון מהיר רדיואקטיבי ובמיליציה סטליניסטית מצפון תל אביב. לאחר שישות מסתורית מחלצת אותו מטבח עקוב מדם, הוא מוצא עצמו מול גילמן- ומשתאה לנוכח מה שנגלה לעיניו כעת.

     

    הוא היה שרוע על הדשא במרחק פסיעות ספורות ממני- ספק אדם, ספק מיצג. מזרק ריק למחצה היה נעוץ באחד מוורידי זרועו השמאלית, שנחה ברפיון על רגלו. פיו ינק באיטיות מכלי זכוכית דק ומוארך, שקולות פיצוח משונים בקעו מתוכו. וידו הימנית אחזה בספר כתוב צרפתית, אך במקום לעיין בו קרצה הדמות לשתי בלונדיניות עירומות ששכבו מאחוריה על ערימת ענק של סטייקים לא מבושלים, תוך שהן מצלמות האחת את השנייה ממרחק מילימטרים ספורים- "אינגה, הלגה, תעשו את זה שחור לבן. אני רוצה את זה משהו בין אורסון וולס לברטולוצ'י, זו אמירה דקונסטרוקטיבית שלי על תרבות הפופ האמריקאית שתובע על ידי ההתפלשות שלכן בבשר החי, כסמל נוסח בארת לאובייקטיזציה הדכאנית של האישה במודרניזם המערבי. ותכניסי את הלשון עד הסוף לתוך הלגה, אל תתביישי".

     

    "איתו היא הסתובבה", רטנה בבוז אחת הסטודנטיות שלצידי, "חרצית. הוא שבה אותה בבוהמייניות המתפרצת, בקסמו הנערי ובכריזמה האפלה שלו, וגם בסמים הקשים שהוא נתן לה". "מי זה בכלל"? שאלתי. "לא יודעת איך קוראים לו היום, הוא מחליף שם כל כמה ימים. פעם אחרונה שהסתובבתי איתו הוא קרא לעצמו אבו-קניידלמן- האשכנזי המוסלמי, זה היה במסגרת הקובץ "זהות אותנטית" שהוא הוציא עם המשורר האוונגרדי ציקי "שיקי" בגדד. דבר איתו, אני לא אופתע אם הוא קשור איכשהו למה שקרה לחרצית". קמתי וניגשתי אל הגבר שעל הדשא. "שלום", אמרתי, מבחין בכך שהאדם שמולי אינו מגולח ובכך שמבטו אדמומי ומזוגג כמו זה של קרפיון גוסס, מה שהוסיף לו חן מיוחד. הוא בהה בי. "יש לך כסף"? שאל. "אה... קצת", גמגמתי, מופתע. חיוך רחב עלה על פניו והוא הזמין אותי לשבת. "אז בוא, תשקיע בסרט שלי- "אינגה והלגה משתוללות בג'קוזי". זה סרט חלוצי אנין, פרודי ומודע לעצמו, שאמור לשלב אלמנטים של סרטי תעמולה סובייטיים עם ז'אנר ה- Noir..."- "זה מרתק", קטעתי אותו, "אבל רציתי לשאול אותך בנוגע לחרצית נאי. היא נרצחה כאן על הדשא לפני כמה ימים..."-

     

    השינוי שחל לפתע בבן שיחי היה עצום. פניו האדימו, עיניו כמעט יצאו מחוריהן ופיו התעוות בחיוך מבשר רעות. "אתה יודע מה היא הייתה בשבילי"? לחש בקול ניחר, "הכל. והם לקחו אותה ממני. לתמיד. הזונות מאגף הגבייה ימח שמם, רק כי לא שילמתי להם אגרה כמה שנים, ערפדים מחורבנים... ואין לי יותר 'מהיום למחר'"! הוא שאג, ויידה סלע קטן בהלגה ההמומה. "תתאמצי קצת, אני לא מרגיש את הכאב שלך, צוררת ארית שכמוך. קחי, תעשני", הוא קם והושיט לה את כלי הזכוכית. "מה אתה חולה נפש"? צעקה הלגה במבטא ישראלי בעליל, והטיחה את מצלמת הוידיאו שלה בראשו כך שהתנפצה לרסיסים. "תעשן לבד את הקראק שלך ואם עוד פעם אחת תקרא לי הלגה, חתיכת פסיכופת... קוראים לי סיון. משוגע...", מלמלה לעצמה, התלבשה והתרחקה מהמקום.

     

    "היא קצת ביישנית", חייך איש הרוח בחום והבנה והושיט לי את ידו- "דרך אגב, אני אביתר הגבעוני, נצר לעממי כנען הקדומים שהתמרדו נגד הכיבוש של יהושע. אתה אולי לא יודע, אבל בזה הרגע היית עד למאורע היסטורי: השלתי את הזהות הקודמת שלי, שאני כבר לא מרגיש מחובר אליה". "איזו זהות"? תהיתי. הוא נאנח. "הכינוי שלי היה "שפילמן בן אשור". זו הייתה זהות אשכנזית מסוכסכת, חצי ערבית וחצי בבלית-פגאנית, שאימצתי לעצמי כהתרסה נוקבת נגד הנרטיב הציוני, אבל היא התפוררה לי באמצע. ואז התחלתי לחוש אהדה מוזרה לפשיזם, שהאסתטיקה שלו מקסימה בעיניי, ואספתי חומר על ה"לופטוופה"- מה שבכלל קרע אותי מבפנים. הייתי מאושפז כמה חודשים, אבל בסוף התאוששתי". "אני שמח לשמוע", השבתי. "כן, הרגל החלימה בסוף למרות שהייתי די יסודי כשניסיתי לכרות אותה עם מסור תוצרת גרמניה, כדי להעניש את עצמי על הפשעים שבני עמי ביצעו נגד הערבים- אבל גם על הפשעים שה"אני הפשיסט" האותנטי שבי ביצע כביכול נגד היהודים. אתה מבין כמה המצב שלי מורכב, כמה הדילמה שלי עמוקה"? "לא", עניתי.  "אני חייב לזוז", אמר אביתר הגבעוני בארשת מהורהרת, "יש לי הרצאה על התעללות מינית בפרות מניקות כמטפורה לקיבוץ. שמור את זה בשבילי לכמה שעות". הוא תקע בידי את הצינור השקוף ופיסת נייר מהוהה ומגולגלת, ונעלם. על הנייר, מתחת לגבישים מפוררים דמויי סוכר, היה כתוב: "כת הצללים לא תיחשף לעולם. הלילה בחצות תיעור הגווייה לחיים".

     

     

    פרק רביעי: שער המתים

     

    תקציר הפרקים הקודמים: גווייתה של חרצית נאי מתגלה כששיניה עקורות. בחיפושיו אחר הרוצח המסתורי ניצל הכותב ממזללה קטלנית ומילדי שמנת מהפכניים, מוקסם מהאינטלקטואל הכריזמטי אבו-קניידלמן ומגלה את קיומה של כת העוסקת במאגיה שחורה.

     

    מוללתי את פיסת הנייר באצבעותיי, מהרהר במפגש העלום העתיד להתרחש בחצות. "מהי כת הצללים"? תהיתי ללא אומר, ובעיני רוחי ראיתי עדה שלמה של צללים: גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, גברים, נשים וטף, מאיימת להטביע את הקמפוס ואת העיר כולה בעלטה סמיכה וקטיפתית, שאין לה קץ. משום מה, נסך בי החיזיון שלווה. "איזו גוויה תיעור לחיים"? הוספתי להגות בכתוב. "האם מתכוונים חברי הכת להקים את חרצית נאי מקברה? האם לשם כך עקרו את שיניה, כדי להשתמש בהן לטקס האפל שיאפשר זאת"? התחלתי מתהלך ללא יעד ותכלית, כסהרורי, מבלי לזכות את המראות שסביבי בתשומת לב כלשהי.  מאחורי אחת הקפיטריות שמעתי הד עמום של צווחת חתול, וחשתי לפתע שהקרקע עליה אני דורך נשמטת מתחת רגליי. בשבריר השנייה שחלף עד שצללתי למעמקים, הבליחה בי ההכרה בכך שלמעשה לא דרכתי על קרקע כלשהי, אלא על מכסה ביוב בלתי יציב שבחר להתנודד ולאחר מכן להתהפך, מושך אותי לעולם תת קרקעי שלא הכרתי קודם לכן.

     

    נפלתי במשך דקות ארוכות, לתוך תהום שנראה היה כי אין חקר לעומקה. לתדהמתי, קולות צחוק זדוניים, גיחוכים ולחישות מילאו את החושך הגמור בו הייתי שרוי. "איפה אני"? ניסיתי לצעוק, אך המלים בקושי בקעו מגרוני. "אתה אינך", שרק קול באוזניי. "חדלת להתקיים ברגע בו בחרת לצאת מבעד לעיגול המקודש אל העולם שמעבר". "עיגול מקודש? אתה מתכוון למכסה הביוב"? קראתי בפליאה. "זהו רק מסווה לשער המוביל את הנכנס בו אל מחוזות החלום, בו איבדו הדברים את ממשותם, אולם לכל רסיס של הזיה עוצמה העולה על זו של כל מה שדימית אי פעם לאמיתי". "ומי אתה"? גמגמתי. "אני שומר הסף של ארצות הרפאים שמתחת", השיב הקול בחשיבות עצמית מרובה. "האם אתה מכיר את כת הצללים"? הקשיתי. בתגובה לכך הואצה נפילתי, ועד מהרה התרסקתי על קרקעית בטון, כשראשי נחבט בסלע מחודד ודם החל בוקע ממנו בזרזיפים הולכים וגוברים. לא חשתי כאב. מכשפות זעירות וארוכות חוטם, כמו זו שהופיעה בסיוט ממנו התעוררתי בלילה בו נרצחה חרצית, חגו סביבי, מתעופפות בקלילות ובחדווה מבלי להזדקק למטאטא. בידיהן אחזו גביעים בגון הענבר, אשר במרכז כל אחד מהם אבן שנראתה כמלאה בנוזל ירקרק ומעופש, והצמידו אותם לראשי, אוגרות בקפידה את דמי הבוקע ממנו וגומעות ממנו בשקיקה. "איזה בציר משובח", חייכה אחת מהן ורעותה הנהנה: "הוא עוד צעיר..." – "קישטה", הרעימה שאגה באוויר, ומטאטא ענק הוטח בכוח מספר פעמים במכשפות, מוחץ חלק מהן למוות ומעיף למרחקים את האחרות. "היתושים האלה... הם פיתחו עמידות לריסוס", רעם שוב קולו של שומר הסף. הרמתי את מבטי, כדי להיווכח ביצור מזוויע המתנשא לגובה מאות מטרים שעמד מעליי, אש אדומה לוחכת את עיניו, המסרבות להיחרך.  "הכינו את העציר לחקירה", הורה בנימה סמכותית ליחידת שוטרים מיוחדת שנכנסה למקום.

     

    כלומר, הם נראו כמו שוטרים, במדי התכלת המגוהצים למשעי שלבשו ובכיתוב "משטרת סמאל" שעיטר את שרוולם השמאלי. אולם פניהם המתפוררות, אשר תולעים ורימות למיניהן שרצו וקיננו בחלק מהן, הזכירו לי עד כמה אני רחוק מהבית. "קדימה", הניח אחד השוטרים את ידו על כתפי, "מחכים לך בתחנה". "אתם.. אתם מתים"? נפלטה השאלה מפי. השוטר בהה בי בתימהון. "איך אתה מעז"? סינן לבסוף. "אנחנו קורעים את התחת במשמרות שכל אחת מהן נמשכת מאה שנה, בזכותנו אתה יכול לנוח בקבר ש'ך בשקט בלי שיחללו וישדדו אותו, ואתה מעז לרמוז שלא עברנו פיגור כהלכה? יאללה, תתחיל ללכת, חרא קטן", דחק בי השוטר, שהדיף ניחוח ארומטי מיוחד של בשר מרקיב. "מה זאת אומרת פיגור"? התעקשתי. "מה, נולדת הבוקר"?, גיחך. "הקברנות הראשית לא מאשרת לאף יורד חדש להתפגר, לפני שהוא מוכיח שיש לו שורשים בעולם האמת. יעני, קשרים באדמה. אולי הרמה של השוטרים לא הכי גבוהה בעולם, אבל להגיד שאנחנו עדיין חיים... חתיכת סנוב, זבל". שתקתי, לא יודע מה עליי להשיב. השוטרים הובילו אותי במעברים תת קרקעיים משונים שנראו כהכלאה בין מערת נטיפים, סאונה מהבילה ועיר, שלא חסרו בה חנויות (כגון "קבר הצדפה", חנות דיג שמוקמה בתוך קונכייה ענקית), עוברי אורח ורוחות רפאים שהשתקפו בזגוגיות ומראן מעורר בעתה. חלל שחור בגובה אינסופי היה פרוש מעל לכל, כרקיע נטול כוכבים. ילדים חיוורי פנים התרוצצו במגרש כדורגל מאובק, בועטים בגולגולת כרותה. ומשהו בקרבי לחש לי שהגרוע מכל עוד לפניי.

     

     

    פרק חמישי: במצולות

     

    תקציר הפרקים הקודמים: תאגיד מזון מהיר מאיים לטחון אותו * מיליציית סטודנטים אכזרית לוקחת אותו בשבי * נפילה לבור ביוב שולחת אותו אל ארץ הרפאים שמעבר למציאות * מכשפות שותות מדמו ושוטרים אכולי תולעים עוצרים אותו לחקירה - מה עוד יעבור הכותב בניסיון לפענח את רצח חרצית נאי?

     

    "תחזיק מעמד, טינופת", עודד אותי השוטר בטפיחה אבהית על שכמי, בעוד שניים אחרים גוררים אותי במורד אחת הסמטאות. "תיכף מגיעים למטחב". פיתולי רחובותיה של עיר המתים נעשו צרים ושוממים. עששיות מאובקות בצד הדרך פיזרו נגה צהבהב, כהה ומתעתע, שדומה היה כי חידד את ראייתי וסימא אותי בעת ובעונה אחת. לבסוף הגענו לגדות ביצה מעופשת, עוטת ירוקת, שרחשי תסיסה מבחילים בקעו מתוכה. "צללת פעם באבדון"? שאל אותי שוטר שהבשר מעל שלדו התקלף, ועצמות לסתותיו העירומות נקשו בדברו. "לא", השבתי. "אבל יש לנו נהר דומה בתל אביב". "עוד חיקוי חיוור", נחר השוטר בבוז, "לנהר העתיק של האבדון. יאללה, קפוץ"! מבלי להמתין שאעשה כדבריו, הרים השוטר שן כריש שנתלתה על שרוך הקשור לחולצתו, ושרק בה. הנוזל העכור שבנהר, שדמה לג'לי שתוקפו פג לפני שנים, החל לרטוט. לתדהמתי הבחנתי בזרוע ארוכה מאין כמוה, אכולה ברובה, מתרוממת מתוך המים ונשלחת לעברי. "מה זה"? צרחתי בעת שהונפתי באוויר. "זרועו הארוכה של החוק הגיעה גם אליך", הספקתי לשמוע את אחד מפגרי השוטרים מכריז בלגלוג, לפני ששקעתי בביצה.

     

     הזרוע הבלתי נגמרת אחזה בי בחוזקה ומשכה אותי אל המצולות. טעם מעודן, ספק חמצמץ ספק מר, מילא את פי. "מה טובו מימיך, אבדון", חשבתי ברפיון, לוגם בשקיקה את הנוזל הממית, שבאופן מפתיע הרווה את צימאוני. "ככככןןןןןןן", שמעתי קול מנסר בירכתי מוחי. "בוווואאאא אליייייי"! הבהובים עמומים שבקושי הצלחתי להבחין בהם בעלטה בה הייתי שרוי הלכו והתלכדו לנגד עיניי, בעודי נגרר מטה. לבסוף נעשו קווי המתאר של הצורה המעורפלת ברורים, ומצאתי עצמי פנים אל פנים מול חיזיון בלהות. פחיות שתייה מעוכות, מארזי ניילון, מוצרי פלסטיק ואינספור פריטים אחרים התחברו לכדי צורה מעוותת, מחרידה, שפניה פני תנין שנראה כי לקה בצרעת. מבעד לחלקיה השקופים יכולתי לראות נוזלים וסוגי עשן שונים במגוון צבעים, שזרמו בעורקי מתכת מבותקים לרוחבם. "בוווואאאא אליייי", לחשה המפלצת אל מחשבותיי. "אתתתהה צרככת אותתיי.... עכשיו, אני אצרוךךךךך אותתתךך"! היא פערה לוע חמים אשר מיני ניחוחות בקעו ממנו, מברום ועד פריאון, מאיימת לנעוץ בי מלתעות שלא היו אלא מזרקי מעבדה משומשים. אולם זרוע החוק שחררה אותי לרגע ושלפה תג שנצנץ מבעד לנוזל העכור. "לא ידעתתתייייי....", לחשה המפלצת, ונמוגה. חבטה עזה בישרה לי שהגענו לקרקעית הנהר. "משטרת סמאל- מטחב אבדון", נכתב בשלט עקום שהתנוסס מעל שלושה קרשי עץ רקובים וחבית, שגם המסמרים שחיברו ביניהם לא שיוו למבנה מראה הגיוני כלשהו.

     

    שחיתי לתוך התחנה, ולהפתעתי גיליתי שהיא מעט רחבה יותר מבפנים. "תיכנס, מחכים לך", הפטיר לעברי בפלגמטיות יומנאי שבוז שדמה לקרפיון מגודל, עיניו הזגוגיות נעוצות בחוברת תשבצים שפתר. בתוך חדר חקירות שסדקים פעורים לאורך כתליו ישבו שלושה יצורים שהיו פעם שלדים, אך נכתשו לכדי אבקה. ערימות פירורי העצם שמרו, איכשהו, על צורת אדם, ועל מדי התכלת שעטו שתיים מהן נענדו דרגות קצונה. השלד השלישי, מן הסתם בלש, לבש בגדים אזרחיים- במקרה שלו, סחבה מגואלת בעיסה כלשהי. "כל כך הרבה שנים במשטרה וגם אתה היית נשחק", אמר לי אחד הקצינים בחיוך סלחני, והוסיף- "שב, חרא קטן". צייתי ביראת כבוד. "אז פגשת בדרך את זוהמת - אלת השפכים הקדמונית", ציין הבלש בקול משועשע. "הזרוע דיווחה לי על ההיתקלות הקטנה ביניכם. סבתא קרוקודיל הקשישה לא ידעה שאתה מזומן לחקירה במצוותו של אשמדאי עצמו... בכל מקרה, אצטרך לרשום לך כמובן דו"ח תנועה על הטרדת בעלי חיים תת מימיים..." – "אבל היא זו שרצתה לטרוף אותי"! מחיתי. "ודו"ח על התחצפות לשוטר...", הוסיף אחד מלובשי המדים מפוררי הפנים ורשם דבר מה בפנקס העשוי מאצות. "למה גנבת את הגווייה"? שאל לפתע בחדות הקצין השלישי ונעץ בי חורים שחורים מזרי אימה, שככל הנראה הכילו בעבר את עיניו. חשתי כיצד חשכת מבטו צורבת את הווייתי. ומתתי.

     

     

    פרק שישי: שעת התה

     

    תקציר הפרקים הקודמים: גופתה של חרצית נאי מתגלה מול גילמן כששיניה עקורות. בחיפושיו אחר הרוצח המסתורי מתוודע הכותב לתאגיד קניבאלי, סטליניסטים מפונקים ובוהמיין סהרורי, נופל אל העולם שמעבר למציאות ומוצא את מותו בחקירה משטרתית על קרקעית נהר האבדון.

     

    מצאתי עצמי מסתחרר מעל לראשי קציני המשטרה השחוקים עד דק, נטול צורה וממשות. גופי חסר החיים היה שרוע על רצפת התחנה, שלא הייתה אלא חול, טובל בשלולית דם שלא הבחנתי בה קודם לכן. ביקשתי לצרוח, אך במקום קול אנושי בקע מפי הבלתי נראה מעין ציוץ צווחני. "איפה זה...", מלמל הבלש והחל מחטט בין קפליה של פרת ים שריחפה במרכז החדר, אשר שימשו לו מן הסתם כמגירות. "כאן שמת את זה, קברוני? תהיה לי בריא", אמר לקצין הזוטר מבין השניים כשהוא מטיל עליי רשת שקופה למחצה, שנראתה כעשויה מקרני אור סגולות. פרפרתי בתוכה ללא יכולת להשתחרר, דבוק בעל כורחי לקרקעית הנהר. "עכשיו תגידי לנו, נשמה- למה גנבת את הגווייה"? "איזו גוויה"? חרחרתי, חש כיצד יכולת הדיבור שבה אליי לאיטה. "ככה, רוח מחורבנת? משחקת אותה"? שאל הבלש באיום והידק את אחיזתה של הרשת. חשתי עצמי נחנק, מה שהיה מוזר בהתחשב בעובדה שלא הייתי צריך לנשום. "תירגע, רקבובוביץ", צחק הקצין הבכיר והדף את הבלש מעליי. "אנחנו רוצים לעזור לך, רוח כפרה. ניקח אותך אפילו לקברנות, יפגרו אותך שם כמו שצריך... רק תגידי לנו איפה שמת אותו"? "את מי"? צעקתי, נאבק לשווא להיחלץ מכלאי. "למה אתם קוראים לי רוח? ומה לעזאזל אתם רוצים מהחיים שלי"? "ככה", הפטיר הבלש בשקט מבשר רעות כשהוא מוציא מאבריה המוצנעים של פרת הים להבה בוערת בצורת מגלב. "ככה, 'עזאזל' ו'חיים' במשפט אחד... חופשי את מחללת קודש, אה, בת זונה", שאג בזעם והחל להצליף בי, אחוז טירוף. "אני אגיש עליך תלונה במח"ש", ייבבתי כשרוחי נשברת – במובן המילולי.

     

     דממה השתררה בחדר. הבלש חדל מהצלפותיו והוא ושני חבריו קפאו, אחוזי פלצות. סדק החל להיפער, אט אט, בתקרת חדר החקירות, כלומר, בחלקה העליון של החבית בה שהינו. "תחזור בך", לחש הקצין הבכיר בתחינה, דמעות שחורות נוטפות מארובות עיניו. בטרם הספקתי לפצות את פי הבלתי נראה נשברה החבית, וכד חרס ענק שקע אל תוך התחנה. צבעו של הכד היה אדמדם, מרקמו מחוספס למראה וידיתו – אם ניתן לכנותה ידית- הייתה למעשה פרצוף דמוי כעך שקרץ לעברי. המים שמילאו את הכד החלו לבעבע. "קראת למחלקה לחליטת שוטרים", אנפפה הידית, שניחנה ללא ספק בתווי הפנים הקמוטים, הכעורים ורבי ההבעה ביותר שראיתי מימיי. "מה עשו השוטרים הסוררים"? הקשתה הידית בחיוך מרושע, אך היסתה אותי בטרם הספקתי לענות. "זה לא באמת משנה. הסהרון אוהב את השוטרים שלו שלוקים היטב"... אמרה ולטשה בשלושת הקצינים עיניים רעות, שאור ירקרק בקע מהן. השלושה החלו צועדים לעברה כמהופנטים, זרועותיהם העירומות מבשר פשוטות קדימה. כאשר הגיעו לכד טיפסו על הידית וקפצו, אחד אחרי השני, אל המים הרותחים. "תיכף יספגו המים את הטעם הטוב", הסבירה לי הידית, "ונוכל להגיש תה לסהרון ולאדונים האחרים. אבל בואי נוציא אותך קודם מהדבר הזה, רוח קטנה", אמרה בחמלה מפתיעה ובן רגע דעכה רשת קרני האור הסגולות, ומצאתי עצמי חופשי. "בואי, תחזרי בינתיים לגוף שלך- יש עוד זמן עד שהוא יתחיל להעלות עובש". התעופפתי אל גווייתי, דחסתי את עצמי לנחירי השמאלי ולשמחתי, גיליתי שאני מרגיש חי לחלוטין. קמתי והתבוננתי, מבולבל מעט, בכד החרס המדבר. "מי אתה בכלל"? שאלתי. "אני"? שאלה הידית כשפניה מתקמטים בזדון, "אני רק משרת עלוב ונקלה, חסר חשיבות בעליל, של השדים הכבירים ביותר שתזכה אי פעם לפגוש". "של אשמדאי"? הסתקרנתי. הידית עיוותה את פניה בשאט נפש, וירקה בהפגנתיות. "טפו! מיהו בכלל? חושב שהוא יכול לקבוע כאן משהו. הוא בטל ומבוטל", גיחכה, "אל מול שגב דינו של הסהרון. בוא, אזרח צעיר ורב זכויות. טפס עליי ואקח אותך אליו".

     

    התיישבתי על הידית החביבה ועד מהרה נשא אותי כד החרס אל על, מותיר את נהר האבדון עתיק היומין הרחק מתחתינו. נגה חיוור כיסה ברוך את פני הארץ. כמותה, עצמתי עיניי ושקעתי בשינה.

     

     

    פרק שביעי: התינוקת

     

    תקציר הפרקים הקודמים: גופתה של חרצית נאי מתגלה מול גילמן כששיניה עקורות. בחיפושיו אחר הרוצח המסתורי נתקל הכותב בשלל טיפוסים מפוקפקים ברחבי הקמפוס, נופל אל העולם שמעבר למציאות ומוצא שם את מותו - וידיד חדש בדמות כד חרס מרושע במיוחד.

     

    התעוררתי לקול זמרתה החרישית של הידית, שפיזמה משירי אריס סאן. "איפה אנחנו"? לחשתי, הלום שינה. "בדרך לארמון", השיבה. פקחתי עיניי, מגלה להפתעתי שכד החרס שעל ידיתו שכבתי מרחף בגובה עצום, ברקיע כהה שאורות משונים מנצנצים וכבים בו חליפות. הרחק מתחתינו יכולתי להבחין במצע ענני גשם שצבעם נע בין שחור לאפור, ובמספר בתי רעפים עקומים ומוזנחים שנבנו עליהם. מארובותיהם היטמר עשן סגלגל שהגיע עד אלינו מבלי להתפזר באוויר. "אל תנשום את זה, טפוי", הביעה הידית את הסתייגותה. "זה זיהום לא נורמלי". "מי גר שם"? שאלתי. "אתה לא רוצה לדעת", גיחכה הידית, כשישישה מצומקת ולבושת שחורים התעופפה לעברנו, מצחקקת. "אל תשכחו להאכיל את התינוקת...", קרקרה בחיוך נורא וקפצה אל תוך אחת הארובות. "התינוקת"? תהיתי. "תיכף תבין הכל", חייכה הידית בעורמה, אך במבטה הירקרק היה דבר מה קודר.

     

    הוספנו לעלות. כשהחלל הפך עמום וענברי החל הכד להאט את ריחופו. "הגענו", אמרה הידית בארשת רצינית. מולנו התנשא ארמון בדולח אדיר ממדים שאבני חן זוהרות שובצו בין צריחיו. חלפנו על פני צמד זקיפים כרסתני ולבוש בהידור, שנחר בקולי קולות. ראשיהם של השניים נעשו שקופים למחצה בחציים העליון ונראו כהולכים ומתאדים. בקצה מסדרון שדומה היה כי אין סוף לאורכו, מאחורי שולחן מפואר שצף, צמוד לתקרה, המתינה לנו חבורת ענקים שכד החרס האימתני נראה זעיר כיתוש לעומתם. אחד מהם אחז גרזן בידו ועיניו דלקו כפנסים אדומים. אחרת שלתה ראשים ערופים מצלחת וינקה את לשדם בשקיקה. במרכז השולחן זרח חרמש צהבהב, עגול משקפיים, אשר עיין בריכוז בספר שכותרתו "חוקי הסהרון, מאת הסהרון, בתרגומו ובתוספת ביאוריו והערותיו של הסהרון". "אדוני", השתחוותה בפניו הידית, מזגה מתה השוטרים הרותח לספל כסוף והגישה אותו לשפתיו של הירח. הוא גמע מהנוזל המהביל לאיטו, ושיבח את הידית- "מצוין. עכשיו עוף לטגן לי כמה שרים ואולי ראש ממשלה אחד. ובינתיים אדגים לעמיתנו הצעיר צדק אמיתי מהו". כד החרס ציית בהכנעה ופרח מן ההיכל, והסהרון נפנה אל אחד ממשרתיו. "הבא את העולים לרגל", ציווה.

     

    אל האולם הוכנסה, מושפלת וחפוית ראש, ברייה דמוית תיש שכתר שחור לראשה. "מי הנאשם"? שאל הסהרון בסבר פנים חמור. "אשמדאי", השיב פקיד בית המשפט. "מה עשית הפעם"? צקצק הסהרון בלשונו והתבונן בו בבוז גלוי. "רק הקמתי כמה תשתיות... ביצרתי את הממלכה כדי להגן עליה מפני אויביה, ניסיתי גם לחתום על הסכם שלום... בכל זאת, הציבור בחר בי"- "הס"! שאג הסהרון, ומעינו השמאלית ניתך גץ שפגע באשמדאי, אשר ייבב בכאב. "פן אשלח בך ברקי! הכיצד תרהיב עוז לעשות דבר מה ללא רשותו של שופט צדקך, של הסהרון התותח? של אלוהי הצדק! אין תשתיות...", אמר בקול קשה בה בעת שאחד ממשרתיו מנסר את אדון השדים במסור חשמלי. "אין מדינה... אין ביטחון. יש רק פרטים! פרטים! זכויות! וסהרון אחד קדוש שקובע אותן"! צרח לעבר המלך המבותר לחתיכות. "אפו אותו בתנור והגישוהו לשמרטפים. התינוקת ודאי כבר רעבה", הורה בסמכותיות. או אז נעשו פני הירח רגועות והוא ליטף אותי בעיניו. "נו, ילדון? מה תגיד על האקטיביזם השיפוטי שלי"? "זה... זה....", גמגמתי, לא מוצא את המלים. "זה לא בדיוק דמוקרטיה, נדמה לי. לבטל את סמכויות הממשלה הנבחרת...", אמרתי לבסוף. בתגובה התרומם בזעם הענק אדום העיניים והניף מעליי את גרזנו. "שופט אנוכי כאבי לפניי, כסבתי לפניו וכסבה של סבת דודתה האצילה, אם גם חולת עגבת, לפניה", חרחר במשטמה- "ואגדע את אשכיו של כל מי שיעז להטיל בכך ספק"! קרא והסתער לעברי. נסתי מן האולם כל עוד נפשי בי אל חדר אחורי שמוקם בירכתי המטבח.

     

    משהתרגלו עיניי לחושך, הבחנתי בגוצים אפרוריים, דמויי חלזונות, מכרכרים סביב עריסה שהשתרעה עד לקצה החדר וממלאים אותה בתלי תלים של תבשילים. קרבתי אליה בשקט. ה"תינוקת" ששכבה בתוכה לא הייתה אלא עלוקה מפוטמת, נוטפת דם וריר.

     

     

    פרק שמיני: בואן של המכשפות

     

    תקציר פרקי השנה שעברה: גופתה של חרצית נאי מתגלה מול גילמן כששיניה עקורות. חיפושיו של הכותב אחר הרוצח המסתורי מובילים אותו אל העולם שמעבר למציאות - שם הוא מוצא את מותו, מגיע להיכל צדק שמימי ונתקל בתינוקת מזוויעה במיוחד.

     

    העלוקה סיימה להערות לקרבה את הררי התבשילים שהונחו בעריסתה, פקחה זוג חורים שחורים שלא היה בהם דבר מלבד חושך וקרצה אל הגוצים דמויי החלזונות, משרתיה. "ע-ו- ד", דובב הנקב הכהה ששימש לה בתור פה, והתעקם בחיוך נתעב. "ע-ו-ד.... ה-כ-ל". התכווצתי במחבואי שבאחת הפינות, צופה בדממה במתרחש. השמן מבין השמרטפים הכה באצבע צרדה וצייץ בהיסטריה- "מהר! התינוקת סיימה את המתאבנים! הביאו את הארוחה"! רצפת החדר זעה, ועד מהרה נפער בה סדק שהלך והתרחב. "ר-ו-צ-ה", חרחרה התינוקת בקול מתפנק. "ע-כ-ש-י-ו". "כן, מלכתי", כרע השמרטף על ברכיו. "שומר האוצר כבר בדרך".

     

    להבה אדומה פרצה אל החדר מבעד לסדק ואחריה הופיע דרקון ירקרק ואדיר ממדים, לבוש חליפה ומעונב, שאחז תיק עסקים בידו הימנית ומאכלת אצטקית טקסית בשמאלית. כאשר פתח את התיק, קפצה מתוכו תולעת. התולעת הרכיבה משקפיים שחורים, עבי מסגרת ואופנתיים, והחלה לזחול מסביב לעריסה וללקק את הרצפה. "קישטה, רני רהב"! נזף הדרקון בתולעת. "סליחה, שומר האוצר", מלמלה והצטנפה בצד החדר. הדרקון ניגש אל תיקו הפתוח ולתדהמתי, החל שולף מתוכו מנות ענק חיות ומדברות, אחת אחרי השנייה, תוך שהוא מתאר כל אחת מהן בחרוזים אל מול התינוקת המתמוגגת. ראשון בקע מן התיק גבר, שאחז בידו האחת ספר וגיר בשנייה, ונראה מבולבל ואומלל. הדרקון הניף אותו והשליכו אל תוך העריסה, תוך שהוא שר:

     

    מוחות מתפצחים - מעדן מלכים

    ומתי הם רכים? כאשר הם ריקים

    קצת מתוק וקצת מר - איש חינוך מיותר

    נגבה כסף מכל תלמידיו כבר מחר

     

    העלוקה ינקה בשקיקה את לשדו של המורה. כעבור מספר רגעים החלה גווייתו להתנודד, מבטה נעשה זגוגי וחלול והיא לאטה - "התיאות מלכתי\ להניח לשרץ\ כמותי\ להקים כאן בית ספר פרטי"? התינוקת חייכה שוב את חיוכה עוכר השלווה. "ל-א  פ-ר-טי", לחשה. "ד-מ-ו-קר-ט-י - למי שיכול להרשות לעצמו". הגווייה המרוקנת הנהנה - "כן, מלכתי. חשיבה עצמאית ילמדו פה ילדי עשירים - ויהיו עבדייך". הדרקון היסה את איש החינוך, שילח אותו מן החדר והוציא מהתיק שלושה נערים נפחדים, ששוחחו בקולות חרישיים והתאמצו לעודד איש את רעהו. הדרקון נשף לעברם והם עפו באוויר היישר לחיקה של התינוקת.

     

    בני אנוש מטרידים - כשהם מאוחדים

    זה בזה הם דבקים - והופכים חזקים

    נעקור כל אחד – נותירו מבודד

    יותר קל לעכל כל אחד בנפרד

     

    התינוקת החלה מוצצת את לבם וראשיהם של הנערים, עד אשר השביעה את רעבונה. שלוש הגופות רעדו ונפנו זו אל זו בבקשת נחמה – אך ניכר היה כי אינן רואות עוד דבר. הן פצו את פיהן, וכל אחת מהן החלה שוטפת בבליל משונה של מלים, מבלי שהבינה מאומה מדברי השתיים האחרות. העלוקה חייכה חיוך רחב, מבחיל. "ע-זר-תי  ל-כן, ל-ש-מר  תרבותכן. מנעתי מחברותיכן לדכא זהותכן. טוב היות הא-ד-ם  ל-ב-ד-ו, ו-חו-פ-שי - כך אכניעהו בקול דו-מייה ח-ר-י-ש-י".

     

    הדרקון כפת את ידיהם של הנערים המתים, כבל אותם בשלשלאות והעביר אותם לידי גבר מזוקן, לבוש שחורים ומשונה למראה, שפאותיו קצוצות ודומה היה כי אין קשר בין אברי גופו - אשר כל אחד מהם נראה בלתי מתואם עם היתר. "מה זה, רב"? בקעה השאלה מגרוני מבלי משים. הדרקון הופתע לרגע מנוכחותי, ואז השיב - "לא סתם רב, פולש קטן. רב-תרבותיות"!

     

    בעודו מדבר, הסתער שומר האוצר לעברי בטלפיים חשופות. זזתי הצידה והוא התנגש בשמרטפים, שהתבוננו במחזה כל אותה עת, מועך כמה מהם בשוגג. "חכה רגע", ביקשתי - "מי אתם? מיהי מלכתך"? לשמע סקרנותי התרצה הדרקון ונרגע. "אינך יודע"? שאל ברכות. "הלא, זוהי התינוקת". "תינוקת שכזו לא ראיתי מעודי", ציינתי. הדרקון צחק וטפח על שכמי בידידות. "מעטים מכירים אותה, אך הכל משרתים אותה. היא בולסת, מרסקת ומפוררת את כל אשר נקרה בדרכה, ותאבונה אינו יודע שובע. מזרע עמלק נולדה היא. ואפילו השטן אינו יכול לעצור בעדה". 

     

    וכאילו בתגובה לדבריו, נשמע רחש מכיוון החלון הצר שמאחוריי וחשתי בכף יד מיובלת מניפה אותי אל על. הסתובבתי - ולנגד עיניי ריחפו, רכובות על מטאטאי זרדים ישנים, שבע נשים שחוטמן, מצנפתן השחורה ומבטן מחודדים ומזרי אימה. את זו האוחזת בי זיהיתי כישישה שהתעופפה לעברי ולעבר ידית כד החרס בדרכנו לארמון. "מהר, עלה", זירזה אותי בהבחינה כי הדרקון מתכונן לנשוף להבה נוספת. התיישבתי מאחוריה, על מקל המטאטא, ולמרבה הקלתי המראתי עם עדת המכשפות מחוץ לארמון המקולל, אל אווירו הצונן של הלילה.

     

     "עכשיו, כשראית עם מה אנחנו צריכים להתמודד כאן", גיחכה המכשפה, "הגיעה סוף כל סוף השעה". "השעה למה"? שאלתי, אך המענה היחיד לו זכיתי היה שריקת זרדי המטאטא הפולחים את הרוח.

     

     

    פרק תשיעי: ליל הטרנשיחים

     

    תקציר הפרקים הקודמים: גופתה של חרצית נאי מתגלה מול גילמן כששיניה עקורות. חיפושיו של הכותב אחר הרוצח המסתורי מובילים אותו אל העולם שמעבר למציאות - שם הוא מוצא את מותו, מגיע להיכל צדק שמימי ונתקל בתינוקת מזוויעה במיוחד, שאינה אלא עלוקה היונקת את גופם ורוחם של בני אנוש. רגע לפני שהיא מוצצת את לשד גווייתו, ניצל הכותב הודות להגעתן הבלתי צפויה של שבע מכשפות - וממריא עימן אל חשכת הליל.

     

    צינה מרעננת מילאה את ישותי עת שייטנו, הישישה ואני, ברקיע מכוכב על גבי מטאטא זרדים מרופט. היא התעופפה במיומנות ובדיוק שהדביקו אותי למקל העץ, באורח קסם, מבלי שאיאלץ לאחוז בה מאחור. מרחבי אין סוף, שמים כחולים כהים ודממה שהופרה רק על ידי צחוקה המזדמן של המכשפה, אשר למרבה הפתעתי, היה מרנין בה במידה שהיה מבעית. הרחקנו קדימה בעוד יתר המכשפות מזדנבות מאחור. הייתי מת זה יממה לפחות, להערכתי. אך באופן מופלא, מעולם לא הרגשתי חי יותר.

     

    יתר החבורה הדביקה אותנו לבסוף. "חחחחחהחהחחהחחהחח", צפצפה מכשפה מיובלת ובעלת שיניים מחודדות שנראתה מופרעת לחלוטין. "עקפתי אותך, תצרחת. בואי נעצור, נעשה מדורה ונטגן כמה אפרוחי ינשופים, כפרה עליהם, או אולי כינים". "מה אמרתי לך על כינים, קמיצקצץ מנוולת"? ספק הרעימה ספק חרחרה מכשפה עבת כרס וכסופת שיער, "הן מלאות בדם! ואת יודעת כמה קל לחזור להתמכר לדם כשאני גם בהפסקה כבר שנה, וגם מנסה להוריד במשקל! בת נעוות המרדות"! קמיצקצץ גיחכה ופנתה למכשפה שלישית - "בואי, ספחת, נעזוב את הענתיקה הזאת. שמעתי שיש בהמשך כפר שלילדים בו יש קמיצות טעימות במיוחד". ספחת, מכשפה חייכנית ועגולת לחיים, השיבה בצחוק מתגלגל והשתיים המשיכו קדימה במהירות הברק. "כך היא קיבלה את שמה, אתה יודע", הפטירה המכשפה שאיתי. "קמיצקצץ. תמיד הייתה לה חולשה לאצבע הרביעית של אנשים שפגשה. לא יכלה להפסיק לטחון אותן. סיפור עצוב". "לאן אנחנו נוסעים"? שאלתי, מנסה בכל כוחי להתעלם מהמידע. יתר המכשפות חלפו על פנינו בדהרה, ונותרנו היחידים בחלל הנראה לעין. "שיט, סעעעמק, לעזאזל", גידפה המכשפה. "יש לנו פנצ'ר". "מה"? נדהמתי, מבחין שאנו מאבדים גובה במהירות מדאיגה. "כן, לא החלפתי שמן מקקים במנוע.... והתוקף של האבק-קסם פג כבר לפני חמש עשרה שנה בערך. גם לא חידשתי רישיון רכב האמת..." אולם במקום להתרכז בדבריה, מצאתי עצמי שקוע בחרדה מסוימת לאור העובדה שצללנו זה מספר דקות, ועדיין לא ראיתי דבר מתחתינו פרט לאופל.

     

    אולם עד מהרה שמעתי קולות חצוצרה משונים, חגיגיים במיוחד. הבטתי מטה – ולנגד עיניי נגלו אדמת חמרה בגון הנחושת ועשרות מדורות שיצורים זעירים מרקדים סביבן כאחוזי טירוף. על הארץ היה שרוע, אסור בחבלים וכפות בידיו וברגליו, ענק שאורכו כקילומטר לפחות ופניו עצובים. בליל של קריאות מלחמה, צעקות וקולות שיר הגיע לאוזניי מכל הכיוונים, ולפליאתי נוכחתי לדעת שהננסים מושכים בחבל הקושר את הענק משני קצותיו, חותכים ומשסעים את בשרו. הענק נאנק בכאב, דם מפעפע מבטנו, אולם הדבר רק הגביר את מאמציהם של היצורים. "אוי לא...", נאנחה המכשפה רגע לפני שנחתנו. "מכל המקומות בעולם הגענו דווקא לארץ טרנחיש". "טרנחיש"? חזרתי על המילה האחרונה, משתומם. "כן...", מלמלה ידידתי החדשה. "זו ארץ איומה ונוראה, מאז שהכל התחיל..." "מה התחיל"? תמהתי. "תיכף תראה בעצמך", ענתה וכיוונה את הזרדים כלפי מעלה, כך שמוט המטאטא יינעץ בקרקע, שנינו נוקפץ ממנו ונתרסק בקלילות ובאלגנטיות על גבינו. "קלאסה של חנייה", החמיאה לעצמה המכשפה. "ועוד אומרים שנשים לא יודעות לנהוג. ששששש", היסתה אותי וסימנה לי לבוא בעקבותיה ולהתחבא מאחורי עץ אלון זקן שעמד לידינו. "הם מגיעים".

     

    כעשרה ננסים לבושים באדום ושחור צעדו ברישול זה אחרי זה. לפיו של הראשון בשורה הייתה דבוקה חצוצרה קטנטנה, והוא ניגן בה בחינניות תוך שהיתר קוראים - "לשחרר. לשחרר. להשמיד ולפורר!" במקצב של מארש צבאי. הם ניגשו אל הענק חסר האונים ולזעזועי, בעטו בפניו. מקרוב, שמתי לב שלבושם מהודר יחסית, חיוכם מתנשא ומדושן עונג ומבטם קר ואטום. טרנשיח ששיערו משוח בשמן, נוצה טבולה בדיו ומגילת קלף בידיו, ישב לצד הענק המדמם ושוחח איתו במתינות. "למה אתה קיים"? אמר הטרנשיח ברוגע לאוזנו. "למה, בעצם", המשיך בשלווה, "אתה לא מת? או לפחות משתנה קצת"? "איך להשתנות"? לחש הענק המותש באפיסת כוחות. "למשל", חייך הטרנשיח, "למשל תעקור את לבך".

     

    שיחתם של השניים נקטעה לקול שאון מתגלגל ובא. "טרנשיחים", צייץ הכרוז – "היכון לקרב"!

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      ניר רייזלר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין