אתם יודעים היו זמנים שאינשטיין לא נחטף לשום עבודה. וזאת עוד בטרם כתב את מאמר היחסות, עוד לפני שהגה את גילויו המסעירים בתורת הקוואנטים, ובטרם כתב את מאמריו במה שאנו מכנים "השנה המופלאה", שנת 1905.
באותה תקופה מוחו של אינשטיין היה עסוק במציאת פתרונות לבעיות שיובילו לתורות אותן פרסם ב"שנה המופלאה". ואולם בעוד התרוצצו במוחו של אינשטיין רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה ועל מהות האור, לאינשטיין הייתה רק תעסוקה בלתי רצופה בין השנים 1900 ל-1902, כאשר הוא ואשתו מילבה מאריץ' חיו מהיד אל הפה. לאף אחד משניהם לא הייתה עבודה. הם התפרנסו משיעורים פרטיים - אם בכלל מצאו כאלה. אינשטיין תמיד חשד שהיינריך פרידריך וובר נמצא מאחורי כל הדחיות מהמוסדות האקדמיים אליהם שאף להתקבל. בתחילה היו לאינשטיין יחסים טובים למדי עם וובר, ו-וובר אף עזר לו להיכנס כסטודנט לפוליטכניק השוויצרי. אולם יחסים תקינים אלו לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהר מאוד וובר הפך לאויבו. אינשטיין פנה לוובר כ"הר וובר" במקום "הר פרופסור וובר". ואילו וובר עצמו אמר לאינשטיין: "אתה ברנש צעיר חכם, אינשטיין, ברנש צעיר מאוד חכם! אך יש לך בעיה אחת בלבד: לא ניתן לומר לך דבר". למרות זאת לוובר הייתה המילה האחרונה בשל מעמדו באקדמיה. אינשטיין כתב לחברו מרסל גרוסמן ב-14 לאפריל, 1901: "הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן, אלמלא הבוגדנות של וובר. מכל מקום איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. אלוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה". באותה נימה הוא כתב למילבה מאריץ' ב-27 למרץ, 1901: "אני לגמרי משוכנע שוובר הוא האשם [לבעיות התעסוקה]... אני משוכנע שבנסיבות אלה אין זה הגיוני לכתוב לפרופסורים נוספים כלשהם, כי הם בטוח יפנו לוובר למידע עלי בשלב כלשהו, והוא פשוט ייתן לי עוד המלצה רעה".
אינשטיין המשיך להגיש בקשות באוניברסיטה כאסיסטנט לפיזיקאי בכיר. הוא כתב לאוניברסיטאות ברלין, ליידן, וינה ואף פנה לאוניברסיטה באיטליה גם כן. אך ללא הצלחה - ברוב המקרים הוא לא זכה אפילו לתשובה. ב-4 באפריל 1901 הוא כתב למילבה: "עוד מעט כבר אכבד את כל הפיזיקאים מהים הצפוני ועד הקצה הדרומי של איטליה בהצעותיי!".
בסדרת מכתבים מ-19 למרץ 1901, אינשטיין כתב לווילהלם אוסטוולד המכובד, פרופסור לכימיה פיזיקאלית באוניברסיטת לייפציג, שאת עבודתו אינשטיין קרא בשקידה והיא היוותה חלק חשוב ממאמרו הראשון. לאחר שלא קיבל כל תשובה, ב-3 לאפריל אינשטיין נקט בשנית בצעד נואש של כתיבה, בתירוץ ש"אינני בטוח שציינתי את כתובתי" במכתבי הקודם. עדיין הוא לא קיבל תשובה. אינשטיין ודאי ציין אכזבה גדולה זו באוזני אביו, הרמן אינשטייין, כי מבלי ידיעתו, ב-13 באפריל, 1901, אביו כתב לאוסטוולד: "אנא סלח לאב שהוא כה מעז לפנות אליך, הר פרופסור הנכבד, בענייני בני". הרמן תמצת את הקריירה של בנו בפוליטכניק השוויצרי וחזר על שאיפתו של אלברט להמשיך בלימודיו. למרות כל המכשולים, אלברט "דבק באהבה גדולה במדע שלו".
שום תשובה לא נמצאה, וגם אינשטיין לא היה אף פעם מודע למכתב זה. באופן אירוני, ב-1909 כאשר אינשטיין היה כבר מפורסם אוסטוולד הציע את אינשטיין כמועמד לפרס נובל של שנת 1910 ואחר כך עשה זאת עוד פעמיים.
כשגבו אל הקיר, אינשטיין הכריז על "החלטתו הסופית" שהוא "יחפש מישרה מייד, לא חשוב כמה צנועה. מטרותיי המדעיות וגאוותי האישית לא ימנעו ממני מלקבל את התפקיד הכי נחות", הוא כתב למילבה ב-15 לאפריל, 1901. והוא הוסיף בעוד מכתב כחודש אחר כך: "הסמרטוט האמיץ אינו פוחד".
והרי אינשטיין כתב ב-17 לדצמבר, 1901: "זה באמת נורא, כל הדברים האלה שבורים זקנים שמים בדרכם של אנשים שאינם ממעמדם. הם באופן אינסטינקטיבי רואים כל צעיר אינטליגנטי כסכנה לכבודם השברירי, או שכך נראה לי... חבורה נאה, כולם. אילו דיוגנס היה חי היום היה מחפש לשווא אדם ישר עם פנסו". ואינשטיין בעזרת חבריו מיקל'ה בסו ומרסל גרוסמן הגיע לעבוד במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי של ברן כמומחה טכני זמני בדרגה 3 תחת האלר המפחיד...רחוק ומבודד מהאוניברסיטאות.

רק כאשר הוא התפרסם כולם ביקשו ממנו להיות פרופסור באוניברסיטאות...