כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      14/5/20 15:42:

    יפה דרשת, באופן שמעמיק את הידע ומשמעות המסורת.

    מה לאכול בחג השבועות

    1 תגובות   יום רביעי, 13/5/20, 09:07

    לפני מספר שנים כתב מאיר שלו טור קומי, על כך שהחומוס במקורו שייך לנו. לצורך גיור החומוס שלף שלו את ההזמנה של בועז ממגילת רות: "גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ". החומץ הזה הוא העדות המקראית לדידו של שלו לניגוב חומוס. לצורך הפיכת החומץ לחומוס, השתמש שלו בשני נימוקים כבדי משקל: התחדיש הלשוני לחומוס "חימצה", והטענה שלא יכול להיות שמישהו יגיש לאהובתו מאכל כל כך לא טעים כמו לחם בחומץ.

    במבט ראשון גיור החומוס נראה כבדיחה חביבה, המראה שאם רוצים מספיק, אפשר למצוא בתנ"ך כל דבר. מאיר שלו המשיך לתבל את הבדיחה בקרבות עתידיים בין יהודים לערבים למי שייך החומוס, ואפילו בהתנחלות חדשה בשם "אלפי מנגב". בפועל התזה של שלו קיבלה תפנית משעשעת. עם השנים חובבי חומוס, מתנגדי חלב וחדשניים למיניהם הכתירו את החומוס כמאכל הרשמי של שבועות. כיצד הלצה חביבה הפכה לנוהג?

    לנוכח התפיחה במעמדו של החומוס שווה להזכיר את המובן מאליו. ברור שתחדיש מילולי מהמאה העשרים (חמצה) אינו עדות משובחת לפירוש מילה שנאמה 3000 קודם. למילה "חומץ" הייתה משמעות קבועה בתנ"ך, כמה שקשה להאמין הפירוש היה חומץ. הפירוש החריג למילה חומץ, נשען כולו על ההנחה שחומץ הוא דבר לא טעים. על טענה זו אפשר היה להסתפק במשפט החז"לי "על טעם ועל ריח", אבל אפשר למצוא עדות במקרא על חומץ שאנשים אוהבים לשתות, כך באיסורי הנזיר כתוב "יין וחומץ שיכר לא ישתה" (במדבר ו, ג). אפילו אם נקבל את הטענה שאף אדם בעולם לא יטבול את פיתו בחומץ, הרי שיש מועמדים טובים יותר לאותו חומץ מאשר החומוס, שכן השורש חמץ משמש בתנ"ך לדגן שעבר תהליך החמצה או תסיסה. לבסוף אי אפשר לתמוהה כיצד חובב חומוס יכול לטעות ולחשוב שניתן לטבול את הפיתה בחומוס, שכן מטבל צריך להיות מספיק נוזלי כדי שהוא ייתפס בפיתה.

    המאכל המזוהה יותר עם שבועות הוא חלב ומוצריו. המנהג הזה התפתח ביהדות אשכנז כנראה במאה השלוש עשרה. גם במקרה זה ניסו חובבי הנוהג למצוא אסמכתאות בתנ"ך. בדומה לסיפור החומוס גם כאן תלו חובבי החלב את יהבם בשלל טיעונים מעניינים.

    עיקר הטיעונים נסמכים על הזיהוי של חג השבועות כיום מתן התורה בסיני.

    -        חלב בגימטרייה שווה לארבעים, כארבעים יום בהם חיכו בני ישראל למשה שעלה על ההר.

    -        התורה נמשלה לחלב ודבש, על פי הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" מתהילים, ואכן בחלק מהקהילות החלו את לימוד התורה באכילת חלב ודבש.

    -        לאחר קבלת התורה בני ישראל נאלצו להרתיח את כליהם כדי לשמור על טהרה. לכן הם לא יכלו לאכול בשר ונאלצו להסתפק בארוחה חלבית.

    -        יש טענה שאכילת בשר מורידה את דרגתו של האדם, וכדי להיות ראויים לתורה צריך ארוחה נטולת בשר, כלומר ארוחה חלבית.

    מלבד מתן תורה אפשר למצוא עוד מספר טיעונים

    -        חג הביכורים מראה את טובה של הארץ – ארץ זבת חלב ודבש.

    -        יש שס"ה איסורים בתנך, איסור כנגד כל יום בשנה. בזוהר הוחלט שהאיסור של שבועות הוא "לא תבשל גדי בחלב אימו". זה הגיוני במיוחד משום שהפסוק מתחיל במילים: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית יהוה אלהיך" (הפסוק מופיע פעמים שמוע לד ושמות כג).

    לטובת החומס אפשר לומר שהמובאות הנחמדות הללו לא טובות בהרבה מהמובאה להצדקת החומוס.

    עם כל הכבוד ל-40 היום שבהם משה היה על ההר, חג שבועות טבוע כולו במספרים. מהמספר שבע (שבוע), דרך ארבעים ותשע (שבעה שבועות) ועד חמישים (מספר ימי ספירת העומר). המספר 40 כשלעצמו מופיע בהרבה הקשרים כמו מספר ימי המבול, מספר השנים בהם הארץ תשקוט וכו'. לכן הקישור למספר ארבעים מעט יומרני.

    מי שמתהדר בפסוק דבש וחלב תחת לשונך צריך לזכור את ההקשר המלא, שיר השירים פרק ד' הינו שיר הלל למעלות גופה של הרעייה: עייניך יונים, שערך כעדר העיזים, שני שדייך כשני עופרים, וכו'. גם אם מקבלים את הפירוש שהרעייה היא דימוי לתורה, צריך לתמוהה מדוע בחר המחבר להמשיל את אהבת התורה מכל הדברים לתשוקה לאשה. ואפילו אם מקבלים את הפירוש הזה, הפרק נותן שלל אפשרויות קולינריות: יונים, עיזים וכו'.

    מי שטוען שבשל חוקי הכשרות בני ישראל לא יכלו לאכול בשר ונאלצו להסתפק בחלב, שכח כנראה שמדובר בתקופת המדבר. תקופה בה לבני ישראל לא היה מקנה, והם אכלו מן ושליו. הדבר הקרוב ביותר לחלב במעמד הר סיני היה מן הסתם עגל - בן פרה שיונק חלב. העגל באותו מעמד היה מזהב. האם זה מה שאנו רוצים לחגוג ממעמד הר סיני?

    גם הטענה בדבר אי אכילת בשר מוזרה. נכון שחלב מנוגד בתורה לבשר, ואם אוכלים חלב צריך לחכות בסבלנות עד שניתן יהיה לאכול בשר, אלא שבתלמוד מוזכר "אין שמחה אלא בבשר" ולכן המנהג הוא לאכול גם בשר בשבועות.

    החיבור למטבע הלשון ארץ זבת חלב ודבש היה תקף אם הינו נוהגים לאכול בשבועות גם דבש.

    ההקבלה בין שס"ה מצוות לא תעשה ל-365 ימי השנה מופרך, משום שלוח השנה העברי נסמך על "שנת ירח", ולכן אין 365 יום בלוח העיברי.

    הטיעון המוזר ביותר בזכות אכילת החלב הוא האיסור לא לבשל גדי בחלב אימו. נכון שהאיסור מתייחס לבישול החלב ביחד עם הבשר, אבל עדיין מדובר באיסור. ההיגיון אומר שאם האיסור הזה חל דווקא בשבועות אין כאן עידוד לאכול לא בשר ולא חלב, אלא להפך להימנע משניהם.

    אם ההסברים לאכילת חלב וחומוס מאולצים, איזה מאכלים בכל זאת התנ"ך ממליץ לנו. שם נוסף לחג השבועות הוא חג הביכורים, בו נהגו בני ישראל להביא את ביכורי פרי האדמה כמנחה. על פי ההיגיון הזה מאכלי החג צריכים לכלול סלסלה של פירות הקיץ: ענבים, משמשים, שזיפים, אפרסקים... העניין הוא שמכל הפירות הללו רק ענבים היו בתקופת המקרא. למעשה משבעת המינים, ארבע פירות הבשילו רק בסוף הקיץ: רימון, תמר, תאנה וזית. האם יוצא מכך שענבים הם התפריט הנבחר לשבועות? האם שבועות הוא גם "חג הבציר"? אם יש חג בציר הוא משוייך לט"ו באב, על שום המנהג של בני בנימין לחטוף את בנות ישראל בעודן מחוללות בכרמים.

    הצמח שנאסף בשבועות הוא החיטה, ולכן חג שבועות נקרא גם חג הקציר. הקישור של החיטה לשבועות מתבטא בכך ששבעת השבועות שעל שמם קרוי החג, הם ימי העומר. העומר מתחיל בחג הפסח – ב"ראשית קצירכם". מיום הבאת העומר מתחילה הספירה "שבע שבתות תמימות... עד ממחרת השבת השביעית" (ויקרא כג, טז). למי ששכח "עומר" הוא שם נרדף לאלומת חיטים.

    כאמור חג שבועות מכונה גם חג הביכורים. הפסוק שקושר את שבועות לביקורים הוא "חג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות לד כב). אפשר לשאול כיצד ניתן לכנות חיטה שנקצרה 50 יום קודם (תחילת ספירת העומר)? התשובה לכך שעל פי רוב לא אוכלים את גרגירי החיטה ישירות מהשיבולת. יש צורך לדוש אותם, ואכל לטחון אותם לקמח. את הקמח יש ללוש לבצק, הבצק צריך להחמיץ ולתפוח, ורק אז ניתן לאפות אותו ולהוציא את המאכל המוכר לחם. האם הלחם הוא הוא הביכורים שמביאים לחג שבועות? על כך משיב התנך: המנחה המיוחדת לשבועות היא: "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה" (ויקרא כג, יז).

    אם המילים המפורשות הללו עדיין לא הספיקו, צריך להיזכר במגילה הנקראת בחג שבועות – מגילת רות. החיבור בין המגילה לחג בנוי על סיפור האהבה בין בועז ורות שמתרחש בימי הקציר. רות הולכת אחרי הקוצרים ומלקטת ב"עומרים" – רמז דק שהסיפור התרחש בימי העומר. החיבור הלילי בין בועז לרות, החיבור שהחל את שושלת דוד המלך, מתבצע איך לא בגורן - המקום בו דשים את החיטה. אם לא די בכך מקום מגוריו של בועז, המקום בו נולד הנין של בועז ורות – דוד, הוא בית לחם.

    האם כבר אפשר לנחש איזה מאכל התכוון מחבר התנ"ך שנאכל בחג שבועות?

    דרג את התוכן:

      בניחותא

      בעיקר על המובן מאליו - כל כך מובן עד שכמעט שוכחים שהוא קיים.

      פרופיל

      עצבן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין