כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות

    מבחר הגיגים...

    0

    מרחב ציבורי...

    5 תגובות   יום שלישי, 19/5/20, 17:58

    המרחב הציבורי עבר תהפוכות רבות ומשונות בשל נגיף קורוני יפני מרושע. המרחב לפתע הפך למאיים, אנשים היוו ומהווים עדיין איום, בעוד הם בעצמם מאוימים, מסתתרים תחת  מסכות , חובשים כפפות ורוחצים במעיינות האלכוג'יל המחוטאים. 

     

    ההנחיות גרמו לנו לבידוד, עולם הפך לפרטני במרחק שני מטר מהמרחב הציבורי. הבית הפך למבצר, וכל אדם באשר הוא, היה כאי המבוצר בגבולותיו, איש איש וחרדתו. 

     

    ובין מזור לתחלואה, החיים בעולם הקורונה הפכו סדרי עולם, כנדמה עולם הפך את כל הכיסאות במרחב הציבורי והחשיך את האור. 

     

    לאחר או לפני הגל הבא, נשאלת השאלה האם נחזור בבטחה ובנהנתנות למרחב הציבורי הצפוף הרועש והחמדני? 

    בימי הקורונה היה שקט קסום ומדבק ברחובות, הציפורים חגו בשמיים פתוחים ונקיים והאוויר היה כה צלול, חוויה די נדירה בישראל הצפופה והרועשת כל כך. 

     

    וכך, לצד התחלואה הנוראה ,הטבע היה בשיאו, חיות חזרו למקומות שכבשנו, כי לאחר הכול, זה אנחנו שכבשנו בשם החיים חיים של אחרים... ולפתע אנשים נזכרו שיש עוד יצורים חיים במרחב הציבורי, ולא רק הם ותודעתם היהירה בהכרח. 

    המרחב הציבורי לפתע התקהל בטבעו, מרחבים נפרשו ותהודת הציפורים נשמעה מרחוק. כנדמה צייצו בחדווה ציוץ של חירות וחדווה. 

     

    הרי בעדין טרום קורונה הורגלנו למרחב ציבורי צרכני, מרחב ציבורי קפיטליסטי.  שם היו  אין ספור מתקני שעשועים חמדניים, אוכל גרגרני , מחלצות נוצצות, בארות של אלכוהול ושכחה ומרחבים של פורקן רועש, גס ומתלהם. 

     

    ושם במרחב, אנשים התאמצו  לנצוץ מבעד לבבואות הנוצצות, כל אדם ופרסונותו,  כל אדם בשם האסתטיקה, יצא מגדרו לעבר כשף הבבואות במרחב הציבורי. 

     

    הרי המרחב הציבורי טומן בחובו הבטחה,  הוא אמור להפר את בדידותנו  כאנשים פרטניים ומבודדים, אנחנו יכולים לצאת למרחב בתקווה להרחיב ליבנו ואת אופק בדידותנו. ובמרחב הציבורי אנשים משמשים כחלונות ראווה לבבואות נרקיסיסטיות , לרוב נאהב את אלו שדומים לנו, כי לרוב כולנו רוצים להתמזג בקווי מתאר דומים כדי לא לחוש מאוימים. ויש כאלה שירצו לצאת מקווי המתאר הסגורים והמסוגרים ודווקא יחמדו את אלו ששונים, אולי כדי לקבע פרסונה שונה, אולי כדי להתבדל ולבדל. 

     

    ובין הרחובות ההומים, אנשים ופרצופים, אתה רק רואה עיניים מתוך חלונות הנשמה, עיניים שעוברות מולך ומול קווי מתארך, והשאלה התמידית מהי נראותך בתודעתם, אך הם חולפים עם השתיקה ועם התהייה מחויבים לאקראיות המזדמנת במרחב הציבורי ולתנועתם. ובנבכי המרחב, יש אין ספור  עיניים תאוותניות  שמחפשות לעגון בתוך לב בתוך גוף ובתוך הוויה. 

     

    אך כשקרנבל המסכות הקורוני נמצא במרחב הציבורי, אין לדעת מה מסתתר מאחורי המסכה, כמו שגם תהינו לפני עידן הקורונה.... אך עם זאת, אנשים לפתע דומים, איש איש בחולשתו, איש איש באנושיותו

     

    התקווה היא שהבידוד מהמרחב הציבורי יוביל אותנו לתוכן ולא לצורה, שאלוהי האסתטיקה יקרסו לתוך שקריהם,ושנתור אחר התוכן שאבד לנו במרחבים הנוצצים של הקפיטליזם השקרי.  

     

    כידוע, יש משהו מנחם בצרת רבים, כך אמרו נביאי הקלישאות, ואכן, אולי מצאנו גם נחמה בעולם מתיימר, בעולם שנמצא במרדף אין סופי,  כמשל האלמותי של הביצה והתרנגולת, אולי דווקא עכשיו נמצא דבר מה שאבד לנו בפינות הדחוסות, של אדי הפליטה של מכונות היוהרה.  

     

    אט אט נחזור לשגרה, אולי אם עין אחת פקוחה, לאחר שהסתובבנו כמסוממים בעולם מכור ומתמכר, אולי נשבור את קרני המזבח של האסתטיקה ונסגוד לאלוהי התוכן ולא הצורה, בתקווה שעולם האסתטיקה לא יהפוך למוטציה בלתי ניתנת לריפוי. 

     

    הרי לא ניתן לפספס את ההרגשה שקיימת כיום במרחב הציבורי, הוא השתנה, אך עם זאת, עדיין לא ניתן לסמן שוני, גם אם אנשים עדיין ימהרו ויתקהלו בעולם צרכני. 

     

    אך אולי נוכל לקיים מרחב ציבורי עם תהודה של תוכן ומשמעות, ואת זה לא נוכל לצרוך בהנחה של סוף עונה, נצטרך לעבוד ולעבד את  קווי המתאר של התודעה. 

     

    אך מהי התודעה שמתגבשת בימים טרופים כאלה? לא נוכל לדעת זאת, כי צריך פרספקטיבה בכדי לגבש דעה, ואנחנו לצערנו  עדיין חשופים ונחשפים לנגיף קורוני מרושע,  ממתינים בדריכות למזור ולגאולה. 

     

    נוכל רק לסמן מרחב ציבורי שהכרנו והתקהלנו בו ולקרוא תיגר על נכונתו, כי עולם שסוגד לאלוהי האסתטיקה, וצורך את הסם ללא הפסקה וללא מחשבה, אינו יכול באמת לקיים מרחב ציבורי עם ערבות הדדית ועם נכונות לתודעה שפויה, נקייה מכל רבב סיזיפי של סגידה, ועיוורון לכשף הבבואה. 

    אנשים אומנם יכולים להתהלך באיברים שרכשו כדי לקדש נראותם, אך עדיין כשף בבואתם יביא בהכרח להונאה סיזיפית ברורה. 

     

    ועם מסכה ובלי , בין קודש לחול, בין שבילי התחלואה והמזור, אולי נוכל למצוא איים של שלווה בתוך המהומה הסיזיפית של המרחב הציבורי בין לבין המרחב התודעתי הפרטי....

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/5/20 10:29:
      מקווה שעם שוך הקורונה הציבור יאמץ הרגלים חדשים שייטיבו עם היקום וכל ברואיו.
        22/5/20 17:57:

      *

       

      אכן המרחב הציבורי השתנה, וטוב שכך. כי חלק מהסיבות להיווצרות הקורונה היתה הדרך בה אנו נהגנו בו, במרחב הציבורי, ובעוד הרבה מאד דברים.

      Peony Watercolor- Flower Art Painting ❤ liked ><br /></span></p></div></div></div><div class=

        22/5/20 15:03:
      רעולים ומורעלים מפחד. נראה לי שלא נמצא שלווה, גם לא "איים של שלווה" [אולי רק הדחקה] כל עוד לא נהיה מיודעים לנתונים ולניתוחים ביקורתיים שהמדיה הישנה לא יודעת לספק.
        22/5/20 10:02:
      חוששני שבסופה של דרך, נחזר לשגרה (רע).
        20/5/20 13:16:

      שולח כוכב הערכה והזמנה לטעום מהקפה שלי

      ארכיון

      פרופיל

      נטלי חסין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין