כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רמז אומרת במפורש

    רואה הכל ומדברת-עם הבטן.

    ארכיון

    0

    אין מתנות חינם (איך החיים שלך?)

    0 תגובות   יום רביעי, 20/5/20, 08:22

    ''
    ''
    "אין מתנות חינם" (למביני עניין בלבד)

    רגע של טלטלה.

    פעם, כשהייתי בקשר עם אותו הרב, הוא אמר לי משפט שלכאורה מסתבר כנכון: "אל תפרסמי את הספר, יש הרבה אנשים שהם צרי עין... ובלי תמונה, פרסמי בלי תמונה"... אמר, כעסתי עליו והלכתי. "הרי הוא חייב לצאת" חשבתי בליבי, "ואתמול, לא היום, כבר אתמול, זה הרי בוער לי בעצמות כבר שנה".
    בדיעבד הוא כל כך צדק. כולם פתאום כותבים ספר, כולם מאמנים אישיים, כולם מטפלים רוחניים. עדיין לא שמעתי על בנאדם שלא רוצה לכתוב ספר, רק שלא כולם כותבים, או כותבים טובים. או מוציאים מהמוח אל הפועל.
    ואין הרבה פירגון בתחום. 
    ספר הוא לא רק כתיבה, הוא קודם כל הליך ארוך מאוד של מחשבה.
    רק אחר כך באה הכתיבה. שזהו גם הליך ארוך מאוד עם הרבה עריכות ביניים, עד העריכה המקצועית האחרונה.

    ולסיפור המטלטל:

    "איכס כמה כתבת אתמול", אמרה לי חברה אתמול בשיחה טלפונית, והאמת, הייתי בהלם. זאת חברה שלא יודעת ממש לתת, רק לקבל. ומפעם לפעם אני מתגברת על עצמי והולכת לבקר אותה כשהיא חולה ונצרכת לי, מביאה לה בשמים, שואלת לשלומה כל יום, כי הרי היה לה עבר לא קל, אז רחמיי נכמרים עליה. וכשהיא מבקשת ספר לקרוא, אני מביאה לה, או קונה לה. היא אוהבת לקבל מתנות, חינם.
    לתת, לא ממש.
    ותוך כדי שהיא אומרת לי "איכס כמה כתבת אתמול" שאלתי אותה אם היא רוצה הלוואה של 55 ש"ח כדי לקנות את ספרי ולקרוא אותו. כי הרי גם היא אוהבת לקרוא אותי, למרות שהיא אומרת את זה בחצי פה.
    "לא, אני לא אקנה את ספרך" אמרה. "למה?" שאלתי, "כי אני לא אקרא", ענתה.
    זאת לא באמת הייתה תשובה, כי הספר בדיוק מדבר אליה, לצורך שלה, להבריא מכעסים, מכאב, לדעת יותר לסלוח. והיא כמה פעמים אמרה שהיא אהבה, כי הרבה אהבו. ככה זה- "עניין העדר".
    היא פשוט לא יודעת לפרגן, סוג של: "מתה מקנאה".
    אבל תוך כדי כך שהיא עונה לי,
    שמעתי חבטה חזקה מהמטבח, חבטה לא ברורה, כי הרי אף אחד לא נמצא בבית, החלונות סגורים, המזגן דולק, ואני כרגיל כותבת תוך כדי שאני מדברת איתה. לא הבנתי מהיכן החבטה ומה קרה שם במטבח.
     מסתבר שהציור שציירתי בצבעי שמן בגיל 13, נפל מהקיר והוטח בשולחן. המסמר היה מונח במקומו, תקוע בקיר, חזק ויציב. הציור הזה מעולם לא נפל, רק עכשיו, והמסמר מעולם לא זז ממקומו, גם עכשיו לא. (מביני עניין יבינו)

    באותו הרגע גמלה בי ההחלטה,
    כבר עשיתי סדר וניקיון בחיי, שנים אני כותבת ושולחת לחמי על פני המים, אני מאמינה שאנשים לוקחים מכתביי דבר אחד או שניים. שנים אני כותבת להנאתי- בבלוגים ואנשים מתפרנסים מהפרסומות על גבי הבלוגים ויש המון קוראים. חינם. אני לא מתפרנסת מזה. אבל יש משהו בהצהרה לכותב או סופר שקונים את כתביו, שמשלמים על אמנותו. רק כותב או סופר יכול להבין את זה.
    ורק עכשיו החלטתי, אין יותר מתנות חינם. גם לא לעיתון הארץ. גם לא לקפה דה מרקר, הם הרי מתפרנסים מזה. נכון שגם למדתי ונהניתי על הדרך, אבל גם אני רוצה להתפרנס מכתיבה, אני חושבת שממש מגיע לי לאחר 14 שנים שאני כותבת פה.
    וזה נורא- שסופר, או כותב, צריך להתעסק עם מכירות ב-"הד סטארט" כדי לממן את ההון תועפות של האנשים העומדים מאחורי הוצאת הספר. מעבר לזה שזה משפיל, כי מכירות לא ממש שייכות לעולם הרוח.
    סופר אמור להתעסק רק עם כתיבה.
    בעיקר אם יש לו באמת מה להביא לעולם.

    ל-"הד סטארט" כולם מביאים את אלו שנהנו, קראו, אהבו, תמכו, והם הקוראים והקונים הראשונים.

    אז התחושה שלי היא כרגע- זה כמו להזמין למסיבה שלי או לארוע שלי, אנשים שאוהבים לבוא כשהכל מוגש חינם. יש כאלה שעומדים בצד, אוכלים שותים, כאילו לא ראו אותם, וכאילו לא היו פה, אבל הם לומדים לכתוב יותר טוב, לומדים להוסיף פסיקים ונקודות למקומות הנכונים. ובכלל, גם נהנים לפעמים, ולוקחים משהו לדרך, או שמצהירים שהם הראשונים שירוצו ויקנו את הספר.
    ואיפה הם עכשיו?
    אני  גםיודעת לפרגן לבעלי מקצוע שהם חברים, שאני משתמשת בהם ומשלמת להם את מלוא הסכום שהם מבקשים, ללא הנחה. כמו פדיקוריסטית, ספר וכאלה. אותם אלה, צריכים ואמורים לפרגן בחזרה.
    לצערי התאכזבתי מכולם,
    אם זאת "אמירה", לא לתמוך ולא לקנות את ספרי, אז גם לי יש כמה אמירות:
    אני מחליפה את כל בעלי המקצוע שהייתיאיתם בקשר, סוג של "אמירה"
    לכתוב פה אני אכתוב רק אם אני רוצה לקדם את ספרי "סוג של אמירה".
    הוא עולה חזרה למחיר מלא, ומשם הוא לא יורד, כי אני יודעת מה ערכו, ומי שיעריך אותו כמו שצריך, הוא יהיה אצלו.
    אני מחפשת את איכות הקוראים ולא את הכמות, את הקוראים האיכותיים, המפרגנים, וכולם ישלמו עליו, כולל הפרופסורים שמתעניינים בו ורוצים אותו, כולל הרופאים שמתעניינים בו ורוצים אותו, כולל אנשי הבירוקרטיה שיקראו אותו ואולי יעשו שינוי. כי לא קם עדיין ספר כזה בגוף ראשון, חושפני, חותך ומנתח באיזמל את מערכת הרפואה והמערכת הבירוקרטית ללא הרדמה וללא רחמים. ולדעתי מלמד ועושה סדר במספר מקומות.
    בספר הזה יש אמירה, והיא חזקה.
    אבל חינם הוא לא ינתן לעולם, כי אני יודעת מה אני שווה, ומהו ערכו של הספר.
    נושא הספר: הבראה, עקיפת הפיברומיאלגיה, התאהבות ברופא דרך מבט עין, שאלה נכונה, הפשטת מושגים ביהדות דרך הגוף, מהי עין טובה? והאם החומר המופרש ממנה מופרש גם במבט עין לא טוב.

    לקניה בהד סטארט:

    חני רמז©

    (תודה מרגשת לקונים הראשונים תגיע בנפרד)

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה