שלשום נפגשתי עם אנשים מיוחדים, אנשים אצילים ומדהימים, אנשי מלח הארץ, שהצטרפו שלא מתוך בחירה ועם המון כאב -  אל משפחת השכול שהולכת ומתרחבת לאור המציאות העצובה בה אנו חיים.

שוחחנו על שכול, על כאב, על עצב, על אובדן, על פרחים שנקטפו, על תום, כוחות נפש, אצילות, ועל עוד דברים מרגשים ומצמררים לא פחות.

ככל שחלפו הדקות נחשפה בפניי משפחה מדהימה שבחרה עם הזמן לחיות עם ולא מול כאב.

לפעמים אני שואל את עצמי מאין אני שואב את הכוחות להכיל כל כך המון רגש ועצב ?!, תוהה ביני לבין עצמי על תעצומות הנפש ועל הרצון הכנה להקשיב ולתמוך, לעתים גם ללא מילים, שהרי וזה לא סוד ששתיקה, סוג של הקשבה היא.

התשובה לאותה שאלה הגיעה עם סיומו של הערב, כאשר נפרדנו בחיבוק חם, חיוך כנה ומזמין, ושאלה שתמיד עושה טוב : "מתי תבוא שוב ?"      

בדרכי חזרה למושב נזכרתי בדברים מרגשים שלחשה לי אם שכולה, עת סיומה של אחת מהרצאותיי הראשונות :

"אני רוצה לומר לך שכאם שכולה, ראיתי סוף סוף איזה כאב נוסף אני מוסיפה על זה שכבר קיים, וכל זאת בגלל שבחרתי להסתגר בתוך צערי האישי. ממש מבלי משים לב, שכחתי שיש עוד אנשים בחיי הזקוקים לי כאחות, כאישה, כאם, כסבתא וכחברה. אני מודה לך שבדרך הפיכת הגרוע מכל - להומור, הצלחת להראות לי את האור בקצה המנהרה ומבטיחה לך ובעיקר לעצמי שאני פותחת מחר חדש...." 

לאחר דבריה היא חיבקה אותי חיבוק אימהי חם ואוהב, נשקה על מצחי ונפרדה לשלום. אין ספק שלו רק לרגעים כאלה בלבד, שווה היה להגיע להרצאה מאוחרת לאחר יום עבודה חשבונאי ארוך ומתיש.

החיים לימדו אותי לשלב בעדינות בין סיפור חיים מרגש להומור. יכולת השילוב הזו מאפשרת לעיתים, לחולל מהפך מפתיע אצל רבים וטובים אשר עדיין כלואים מאחורי מחסומי החיים. אין לי ספק שהשכול טומן בחובו כאב עצום על אובדן שהגיע כרעם ביום בהיר. אין ספק שהחזרה לחיים דורשת תעצומות נפש אדירות כמו גם תהליך אישי אשר נפרס על פני תקופה ממושכת. אבל יש שבוחרים לחיות מול הכאב, ויש את אלו שבוחרים לחיות לצד הכאב, להנציח את זכר יקירם אך יחד עם זאת - להמשיך הלאה.

מתוך אמונה ותקווה שבדומה לאותה אם יקרה, תזדהו גם אתם עם מה שגרם לה להעניק לי את החיוך הביישני שלה, בחרתי להביא לעינכם את הסיפור ההזוי שסיפרתי באותה הרצאה. (אני מודה אגב, שיש לי דמיון מעט מופרע...אבל זה בסדר...כאלה אנחנו...בני מזל דגים).

עד לפני 34 שנים הייתי "תלוי", מתנדנד ומשתכשך לי במימיו החמימים של מעיין הזרעים הנמצא בשק האשכים של אבי.  מה לא היה באותו "אוהל בדואי" ?!  מסיבות אסיד, אורגיות על הבאר, אקסטות רצו שם חופשי עד שבאחד מלילות הקיץ החמים, בעיצומה של "אפטר פארטי" - מצאתי את עצמי בתוך סערה סוחפת שהזניקה וגייסה אותי ואת חבריי ללא אחרת מאשר "צייד ביציות" בתולות וחרמניות.

לאחר תחרות מותשת (תריאטלון בלשון עדינה), שבה שחיתי, רצתי, התאמצתי והזעתי - זכיתי לבסוף בביצית בתולית ובלונדינית ולשנינו נפתח פרק חדש בחיים .... ההזדמנות לבלות 9 חודשים ב"אי בודד" קסום וטרופי ... ממש גן עדן עליי אדמות.  (מפיקי הסדרה "הישרדות" היו עושים מזה מיליונים)

החיים ברחם אמי היו נפלאים. החל משחיית בוקר קצרה במי השפיר הנעימים, וכלה בהתניית אהבים ... כך פחות או יותר התנהלו חיינו באותו מתחם שמילא עד אז את כל צרכינו. אוכל, שתייה, קינוחים מתוקים, ועוד לא מעט דברים טובים שהשביעו את תאבוננו. מדי פעם אף קבלנו הזדמנות להסניף ג'ויינט משובח, הכל תלוי היה במצב רוחה של אימי.

גן העדן הזה הסתיים לו בצהריי יום ה- 20/03/73 לאחר שורה של לחצים ממושכים ולאחר שמי האגם בו נהגנו לרחוץ כל בוקר, נסחפו להם למקום בעל אור בוהק ומסנוור ברמה אותה לא הכרנו עד כה.

האמת שזה ביאס לי ת'תחת. שחיתי, רצתי, התאמצתי ואף זכיתי בהזדמנות ליצור חיים חדשים עם נערה בתולית בשם "ביצית", אהבנו זה את זו בטירוף, מצאנו שפה משותפת, התגברנו על מחלוקות כאלה ואחרות, התעלסנו בתשוקה סוחפת חושים, ופתאום בא לו מיילד בן זונה ותוקע לנו את החיים עם מגבלה אתה אני מתמודד (ודי יפה אני חייב להודות) עד לעצם היום הזה ....

פואנטה :

גם אם החיים מתחילים כגן עדן ונקטעים באכזריות ע"י הגהנום .... לנו, ואך ורק לנו ניתנת הבחירה אם להישאר באותו גהנום, או לעבור חזרה לאותו מקום שקרוב כמה שיותר למה שפעם הכרנו ....לגן העדן. 

דמיון מופרז או משל בעל לקח לא מבוטל ?  תחליטו אתם.