כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בעקבות ימי הקורונה: שבחי הלבד

    0 תגובות   יום שני, 25/5/20, 08:58

      

    ימי הקורונה {שמאחורינו?} היו גם ניסוי חברתי המוני. במהלכם הועמדו במבחן היכולת להישאר לבד, לא לטפס על קירות מרוב שעמום וריקנות, להתנהל בלי סדר-יום מובנה ולהשתחרר מהרגלים מקובעים, לא להיות פוגעני ופגוע בתוך סיר לחץ משפחתי ולא לאבד את הצפון בתוך כאוס של אי-וודאות.

    מסה יפה-"ארץ כל מסכיה"-שפרסמה הסופרת גלית דהן-קרליבך בכתב העת המקוון "אלכסון" נראית רלוונטית במיוחד בעקבות ימי הקורונה. המסה פורסמה מזמן, בספטמבר  2018.דהן- קרליבך מדברת על שבחי הלבדות {שאינה זהה בהכרח עם בדידות) ומתארת את הטכנולוגיה החדישה והרשתות החברתיות כמסממות אנשים. מספקות אשליה כוזבת של קשרים אנושיים, אך למעשה מעמיקות בדידות והסתגרות.

    הטענות המוכרות על נזקי הדיגיטליות דווקא איבדו זמנית מתוקפן בימי הקורונה. כי התקשורת הדיגיטלית ריככה את הסבל הכרוך בבידוד ובניתוק מחברת אנשים. אשר לשבחי הלבדות: המחברת מבדילה, כמובן, בין בדידות {lonely } לבין לבדות {alone{}. המונח "בדידות" לפי המילון העברי-אנגלי מורפקס מתאר מצב שבו הבודד סובל מבדידותו. ואילו המונח "לבדות" מתייחס למצב שבו אדם שרוי לבדו, בלי להתייחס לרגשותיו למצבו הנפשי.

    דהן-קרליבך מביאה במסתה שלל ציטוטים מכתבי הוגים וסופרים שהפליגו בשבחי הלבד. היא מציינת שגדולי ההוגים, הסופרים, היוצרים, השתמשו בבדידות כדי ליצור יצירות מזהירות, מופתיות, חד-פעמיות, ובעיקר-עצמאיות. בין המצוטטים במסה: מישל דה-מונטיין, סנקה, נחמן מאומן, אורוול, וכמובן גדול הסוציומטיים-אנרי דיוויד תורו, משורר ופילוסוף אמריקני בן המאה ה-19.

     

    הנה מובאה עסיסית מדברי מרקוס אורליוס שהיה קיסר רומא במאה השנייה לספירה: "אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופים, הרים,.אף אתה רגיל לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטות לשמה. היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלוא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מייד נינוחות מלאה".

    גלית דהן-קרליבך מעירה שמרקוס אורליוס לא הטיף ל"לבד" ולא דיבר בגנות הנישואים וההולדה. הוא דיבר על "היכולת לסגת, להתכנס לתוך העצמי בשקט מוחלט, בלי קשר לנוף החיצוני".

    פסיכולוגית קלינית עכשווית, ד"ר אורית ברגמן, מצביעה על צדדים יותר קשים ומורכבים בנטייה להסתגר ולברוח מהעולם שבחוץ. לדבריה: "אין ספק שהסגר הזה מציף ומחדד מקומות קשים. אני חושבת שהוא גם טריגר לבדידות ולכ מיני כאבים וקשיים שהיו קיימים קודם ועכשיו הם עלולים להחריף. כל בעיה שהייתה שם קודם מחריפה. אגב, אצלנו במקצוע אומרים שזו שעתם היפה של הפרנואידים, המסתגרים והאובססיביים. כרגע הם לא לבד. הריחוק החברתי שלהם מקבל תיקוף...המפגש עם החוץ הוא במובנים רבים המפגש עם החיים, ההימנעות או ההסתגרות נובעות לאו דווקא ממשהו שמאיים מבחוץ, אלא מהקשרים ומורכבויות פנימיים".

    דבריה של הפסיכולוגית הקלינית פורסמו  במוסף "הארץ", במדור המעניין "5 ספרים על". ד"ר ברגמן התבקשה לדבר על חמישה ספרים שגיבוריהם בורחים מהמציאות שבחוץ. המראיינת היא עפרה רודנר. כותרת המדור: אגורפוביה. ובכותרת המשנה נאמר: "ד"ר אורית ברגמן סבורה כי הסגר והניתוק החברתי בימי הקורונה אינם רק מקור לחרדה מהציאות בחוץ.הם יכולים גם לאפשר עצמאות, התבגרות,רוגע- ואולי אף הבנה שהכלא אשר אנו סגורים בו הוא למעשה פנימי".

     

    רבים מהקשישים ב"קבוצת הסיכון" סבלו, כידוע, בימי הקורונה מכל רגע של לבד. ממש חוו גיהינום. מצוקתם של אלמנות ואלמנים קשישים הייתה קשה במיוחד. אבל לא מעטים דווקא השכילו להפיק יתרונות והנאות משהותם בחברת עצמם. וביניהם בולט חלקם של אנשים יוצרים.

    אלמנה בת 82 שהתראיינה בגלי-צה"ל ביטאה, כנראה, מצב שאפיין גם  רבים מדומיה, הקשישים. היא סיפרה בהתרגשות על החסד אשר עושה איתה מתנדבת שמתקשרת אליה מדי יום. השיחות עם המתנדבת הנבונה ורגישה שניחנה גם בנועם=קול, ממש מצילות את בת ה-82 מנפילה לדיכאונות. כי אין לה כמעט עם מי לדבר. הבנים והנכדים אמנם מתקשרים אל סבתוש. אבל אין להם באמת זמן וסבלנות בשבילה. והיא, מצידה, נזהרת, כדבריה, שלא להיות קרצייה. יש גם מטפל פיליפיני, אבל הוא שקוע בתקשורת דיגיטלית עם המשפחה שהשאיר במולדתו.בעת שהייתי מתנדבת בעמותת "עמך", המציעה לניצולי שואה סיוע חברתי ונפשי, הכרתי מקרוב סוגי בדידות דומים.

     

    ועוד ציטוט שמביאה גלית דהן-קרליבך. כה אמר על הבדידות הסוציומט שנודע בקיצוניותו, אנרי דיוויד תורו: "אהבתי להיות לבדי. מימי לא מצאתי בן-לוויה טוב יותר מן הבדידות בתוך כתלי ביתי. על הרוב נרגיש יותר בדידות כשאנו יוצאים אל בין הבריות מאשר בשעה שאנו נשארים בין כתלי ביתנו.אדם השקוע במחשבה, או בעבודה, הריהו תמיד לבדו. ויהיה באשר יהיה, אין הבדידות נמדדת על-פי המילין המפרידים בין אדם לחברו".

    ...
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין