בדיוק כשחשבתי שאולי בכל זאת יש לי תקווה, שהלב שלי לא נאטם לחלוטין - באת והוכחת לי ההפך. כמה, הו כמה ניסית לשכנע אותי לצאת מהקליפה שלי, להכיר במה שאני רוצה באמת, לקבל החלטות, להפסיק להתחמק, להפסיק למרוח, אותך, אותי. הייתה לך סבלנות, אבל סבלנות מוגבלת, כמו לכל דבר בחיים. דמייני לך, אמרת לי, שאת נכנסת לחנות ורוצה לקנות טלוויזיה. ואת מאוד רוצה לקנות אותה אבל המוכר לא מתייחס אלייך. כמה זמן ייקח לך עד שתעשי אחורה פנה ותלכי לחנות אחרת? אז הלכת לחנות אחרת. לא מאשימה אותך. כנראה ששבועיים הם הרבה יותר מדי זמן לחשוב, להתמרח, לחיות באשלייה שיש לי את כל הזמן שבעולם. לגיטימי.
רק חבל, כל כך חבל שזה היה בדיוק כשהחלטתי שאולי כן אני רוצה את זה. אולי כן אני מוכנה לקחת את הסיכון ולקפוץ מעל התהום.
אז מבלי לדעת שמאוחר מדי - לקחתי. התרסקתי. ותודה לך על זה, כי בפעם הבאה - אדע שלא לקחת.
|