כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    "טובים השניים" - מופע הומוריסטי מאת עו"ד בני דון יחייא

    מופע הומוריסטי של עו"ד בני דון-יחייא (מומחה לדיני משפחה). סיפורים, חיוכים, בדיחות ואמרות על נשים וגברים וצרות אחרות. המופע סוקר את התחנות העיקריות בחיי בני-הזוג: חיזור, נישואין, ילדים, כסף, נאמנות ועוד.
    פסנתר, שירה וניהול מוסיקלי: חן גוסלר

    0

    עו"ד בני דון יחייא:חידושי פסיקה / 44

    0 תגובות   יום חמישי, 4/6/20, 16:58

     

    ''

    סקירת פסקי דין חדשים מעניינים על דיני משפחה
    של בתי המשפט ובתי הדין הרבניים

     

    מאת עו"ד בני דון-יחייא

     

    רשימה זו מופיעה באתר החדש שלי:

    http://interget.co.il/

     

    לרשימות נוספות ולחומר מגוון אתן ואתם מוזמנות
    ומוזמנים לבקר באתר וכן לשתף רשימה זו.

    ''


    תמורת דירה תחולק בשווה לפי רישומה
    למרות שהבעל השקיע ברכישתה יותר כסף

     

    פסק דין מיום 5.8.19 של בית הדין הרבני הגדול
    תיק 1168319/2, הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי
    מאת עו"ד בני דון-יחייא

     

    המערער עתר בבית הדין האזורי לקבוע כי דירת המגורים שלו ושל אשתו תימכר והוא יקבל 60 אחוז מתמורתה, שכן הוריו מימנו שיעור זה בעת שהדירה נרכשה. תביעתו נדחתה וכך גם הערעור.

     

    טענת המערער: הנישואין היו "מקח טעות" משום שאשתו הסתירה ממנו כי היתה מטופלת בכדורים פסיכיאטרים לפני הנישואין. אם משפחתו היתה יודעת זאת, היא לא היתה נותנת יותר כסף מהסכום שמשפחת אשתו נתנה לרכישת הדירה.

     

    בית הדין דחה את טענת "מקח הטעות". טיעון זה חל לעיתים כשמדובר במונח ההלכתי "מום גדול". במקרה זה סברו הדיינים כי ההפרעה הנפשית (חרדה) שממנה סבלה או סובלת האישה אינה בגדר "מום גדול" משום שהיא מטופלת תרופתית ואין פגיעה בתפקודה. לא מדובר בתופעה נדירה וחריגה, ואף ללא טיפול תרופתי אין להתייחס למצבה כהפרעה חמורה או מסוכנת.

     

    במקרה של "מום גדול" נקבע בהלכה (שולחן ערוך, אבן העזר קיז, יא) כי ניתן לחייב ואף לכוף בן זוג להתגרש. החרם של רבנו גרשום, שאסר לגרש אישה ללא הסכמתה, אינו חל כשהיא לוקה ב"מום גדול". אם לבן הזוג מום "רגיל' אי אפשר לחייבו להתגרש אלא

     

    במקרים מסוימים, בעת שהמום היה לפניהנישואין והוא העלימו מבן זוג. תלוי בסוג המום ובנסיבות המקרה.

     

    האישה טענה שלא סבלה ממחלת נפש אלא מהתקפי חרדה בלבד, שטופלו לשביעות רצונה בטיפול תרופתי שאינו בגדר "תרופות פסיכיאטריות", ולפיכך אין כאן "מום גדול".

     

    הדיינים כתבו: "אכן למונח 'הפרעה נפשית' יש תיוג (סטיגמה) שלילי ומרתיע, תיוג מרתיע הרבה יותר משיש למקבילות רפואיות שאינן מכילות את המילה 'נפש' להטיותיה השונות. לא בכדי בחרו הצדדים להשתמש במינוחים שונים לתיאורו של אותו מצב. כל צד מנסה ליצור רושם המתאים לסיפֵּר (נָרָטִיב) שלו".

     

    ***

     

    פסק הדין מציין את המושג ההלכתי "סבר וקיבל", שלו בסיס איתן במקרה זה בהתחשב במשך הנישואין (11 שנים שבהן נולדו 3 ילדים). משמעות המושג הוא שאם לאחר שבן זוג מגלה בעיה נפשית בבן זוגו, ולמרות זאת ממשיך לחיות איתו זמן רב, הוא לא יישמע בטענה מאוחרת שיש לו עילת גירושין.

     

    לדברי הבעל נודע לו על בעיית החרדה של אשתו לאחר לידת הבן הבכור, שנים רבות לפני הגשת תביעתו. הדבר מאשש את הטענה כי השלים אם בעיותיה.

     

    הדיינים ציינו את טענת האישה כי קיים "נוהג ידוע" של הסתרה הדדית לעיתים של פגמים בבני הזוג בתקופת השידוך. לדעתם, "לא מן הנמנע שהשידוך על היבטיו הכספיים היה קם כצורתו אף לו ידעו הצדדים הכול זה על אודות זה".

     

    עוד נכתב בפסק הדין: "בתוך עמנו אנו יושבים ולמפורסמות אין צריך ראיה - מועמדים לשידוך ובני משפחותיהם מציגים זה לזה בדרך כלל רק את מעלותיהם ונוטים שלא לספר על מגרעותיהם".

     

    ***

     

    הדיינים חזרו על הפסיקה העיקבית של בתי הדין הרבניים, בדומה לפסיקה בבתי המשפט למשפחה, כי רישום נכס על שם שני בני הזוג יש בו הן קניין מצד עצמו והן ראיה לבעלות בהתאם לרישום.

     

    חלוקת נכס כזה נעשית לפי רישומו ואינה תלויה בשאלה כמה השקיע כול אחד מהצדדים או בני משפחתם ברכישת הנכס. ההשקעה הכספית היתרה של צד אחד דינה כמתנה שניתנה לצד השני.

     

    מתנה זו עשויה להיות "חוזרת" או להתברר כ"מקח טעות" במקרים מסוימים אך לא במקרה זה. וגם כשמתנה חוזרת או בטלה מעיקרה משום "מקח טעות", כתבו הדיינים, אין הדבר מביא באופן מוחלט לשינוי בחלוקת הבעלות בנכס עצמו. תכופות ערכו עולה במידה ניכרת מעת הרכישה, ולכן מוצדק רק להחזיר את סכום הכסף שניתן במתנה.

     

    הרישום בטאבו מגדיר בידי מי הבעלות בדירה. כיוון שהדירה רשומה בשווה על שני הצדדים - שניהם מוחזקים בה בשווה. הדין הוא: "המוציא מחברו - עליו הראיה". הלכה זו מוגדרת ככלל גדול בדין (מסכת בבא קמא מו, א).

     

    הבעל לא הרים את נטל ההוכחה להבהיר מה היתה כוונת משפחתו בעת שנתנה סכום גבוה יותר לרכישת הדירה: לתת מתנה לזוג בשווה או לרשום את הדירה בשווה על שם הצדדים בלי להתכוון שהרישום הוא שיקבע את יחס הבעלות.

     

    ***

     

    טענה נוספת של הבעל היתה כי הנוהג לחלוק את תמורת הדירה בעת גירושין לפי יחס רישומה אינו נוהג בחברה החרדית שעליה נמנים בני הזוג. לכן יש לחלק את תמורת הדירה לפי השקעות הצדדים ברכישתה.

     

    מנהג זה יסודו, כפי שעולה מהאסמכתאות שהבעל הביא, בראיית הרישום כנעשה שלא למטרת קניין ומתנה אלא "לשם כבוד" לבן הזוג שהשקיע פחות כסף ברכישת הדירה. טעם אחר הוא שאם בן הזוג המביא יותר כסף ידרוש לרשום את הדירה לפי יחס ההשקעה, אזי בן זוגו עלול לסבור שהוא כבר מעלה בדעתו אפשרות של גירושין.

     

    הדיינים דחו את הטיעון והשאירו על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי, שלפיו תמורת הדירה תחולק בשווה בין בני הזוג.

     






     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      בני דון-יחייא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין