כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    על המנכ"ל ועל העצלות – הדהודי קורונה

    26 תגובות   יום שישי , 5/6/20, 14:27

    איך משפיעה עלי הקורונה.

     

    לא אוכל להגיד, מוקדם, קרוב מדי למתרחש.  

    אולי רק, שההשפעה לא ניכרת לעין, אבל, ללא ספק, היא משאירה סימנים בנפש. קטנים, לא מובחנים כמעט, צריך זמן וסבלנות להתוודע אליהם, להכיר, להבין.

     

    אחת ברור לי, כמו הזִקנה, גם הקורונה מעצימה מאפייני התנהגות.

    כאילו לא כלום, ואף על פי כן, עוד קצת. אם היה פצע בנפש הוא מתרחב, אולי מעמיק.

    היה לבד, עכשיו יש קצת יותר לבד. היתה שתיקה, היא מתעבה. היתה אהבת אנשים, שתמיד אבל תמיד תוּבלה במיזנטרופיה, גם היא העצימה.  הכל, כל הרגשות, כל הניואנסים של חיינו, קצת יותר נוכחים, קצת יותר מודגשים, גם הריק סביבינו, אולי בתוכינו, עוד קצת הֵריק.

     

    גם הקהיון, אולי האפטיות, ואולי להיפך, סוף סוף, הַזָרָה של שגרה, שוב אפשר לשמוע מתוך הרעש שעצר מעט, את שאון הגלים, לראות את עצמינו במראָה.

     

    זה לא שהכול לא היה קודם, הכול היה, אולי רק התפרים גסים יותר עכשיו. החוט עבה יותר, כהה, לכן אפשר להבחין בו ביתר קלות.

     

    או.קיי, אולי הגיע הזמן לקבל הכל בהכנעה, בלי לבעוט, בלי לצעוק, בלי מאבק אפילו, כי מה אפשר לעשות ואיך אפשר לו ללא ידוע.

     

    שתיקה, אמרתי כבר.

     

    אולי זו ההרגשה שמלווה אנשים ששהו בבית-סוהר. אבל להגיד שהבידוד שלנו זה כמו כלא, זו אמירה של פריבילגים, של מפונקים, של יושבי-בית מוקפים מותרות.

     

    ולבד, על מה אני מדברת. למי יש לוקסוס של לבד בבית-הסוהר?

    לא, לא, צפוף שם, כל הזמן נאבקים שם על המרחב הפיזי, על כל סנטימטר, שלא לדבר  על המאבק על שאר התנאים.

     

    אולי אפשר להשוות את הבידוד שחווינו בקורונה לישיבה בבידוד בבית הסוהר.

    שוב הגזמתי, התקרבנות, מה זאת עושה.

    פרט לדבר אחד, צמצום מרחב התנועה, זה כן, כמו בבית הסוהר. לא אתה הוא שקובע את גבולות המרחב הפיזי, האנושי, הנפשי שלך. לא אתה אדון לתנועה. לא אתה קובע כמה קילומטרים תלך היום, מה תאכל ומתי. מתי תפגוש חברים ומתי תתקל בעוינים. מה המרחק שיישמר בינך ובינם. מתי תשכב לישון, מתי תקרא. בקיצור, אתה לא אדון לגופך, לתנאי חייך. קובעים בשבילך. החופש הוגבל.

     

    מצד שני אפשר לחשוב שבימים כתיקונם אנחנו אדונים למרחב שלנו. ממש לא, ודאי לא, כשנתקעים עם עוד מאות שכלואים במכוניותיהם בפקק, או כשמשועבדים לשעות עבודה קשוחות, לשגרת החיים הכמו חופשית, שלא אחת כולאת אותנו שבעתיים.

     

    אמנם בימי קורונה הוגבל המרחב הפיזי, אבל זה הפנימי שבתוכינו התרחב, אפשר לנשום פנימה, להתבונן בעצמינו, לגעת בעצמינו , לפנטז, לדמיין.

    איך אומרת ויסלאבה שימבורסקה, שתמיד צריך להיות מישהו שיוכל לשכב סתם כך על הדשא ולבהות בעננים. חלק גדול מאתנו, אלו שלא מטופלים בילדים קטנים, יכלו לבהות בעננים, מתוך הבית או מחוצה לו. לי התמזל המזל ויכולתי לשכב על הדשא, בפועל, יכולתי להסתובב, להתמלא ירוק, בזכות המקום שאני חיה בו, שמוקף באחת הטיילות היפות ביותר בעולם וביער סמוך. ממש, ממש מתחת לבית.

     

    ''

     

    ''

    ''

    כך זה סביבי בקורונה או בלעדיה

     

    גם בזולת, דווקא בגלל שלא נחשפנו אליו, יכולנו להתבונן בעיני רוחינו, לראות אותו באור אחר, בעזרת עינינו הסמויות מן העין. יכולנו לחשוב עליו, דווקא בגלל שלא מִלא את הזמן ואת המרחב שלנו בנוכחותו הפיזית.

     

    ועכשיו, כשאנחנו זוחלים בזהירות מהמצב שנכפה עלינו, כמו יוצאים מהמערה, ממאורת עצמינו, למרחב, לשגרה שכל כך הורגלנו אליה, פתאום מתמלאה הנפש אי נוחות למה שהיה, לא בא לנו לחזור לשם.

    הכבישים ששוב הולכים ומתמלאים מכוניות, מדגישים את  הכלא האמיתי שלנו, את הכלא של האדם בן ימינו, אדם רדוּף בזמן ובמרחב, אדם כלוא במלחמת הקיום, הפרנסה,  העבודה, המשפחה, אדם כלוא בקופסת פח על הכביש, בקופסת מתכת מעופפת בשמים, שבה ראה רק לפני מספר חודשים את פסגת  החלומות.

     

    נדמה לי שעכשיו, משטעמנו משהו אחר,  בקלות אפשר לוותר על ההוא, שמורט את עצבינו, ששולל את חירותינו, שמונע את היותינו בני אדם, ששולל את הזמן הפנוי, שלא מאפשר, הפסקה, מנוח, זמן לחשוב, להרגיש, להתבונן, לנשום. אנחנו זקוקים למנוחה, פסק זמן, שקט, האטת קצב, עמעום אורות, רעש אבל אחריו, שתבוא שתיקה. יום, שיתחלף בלילה.

     

    אני נזכרת בספרו של  פוֹל לַפַארג (חתנו של קרל מרקס) "הזכות לעצלות".

     

    מה מבקש בשבילנו פול לפארג?

     

    "עליו (על הפרולטריון הוא מדבר שם, והרי רובינו כאלו, גם בעלי הצווארון הלבן שבינינו) לשוב אל הדחפים הטבעיים שלו, לשוב ולתבוע את זכויות העצלות, האצילות והמקודשות עשרות ומאות מונים יותר מזכויות האדם האנמיות שרקחו פרקליטיה  המטפיזיקאים של המהפכה הבורגנית, עליו להגביל את עצמו לשלוש שעות עבודה ביממה, ולהתבטל ולהתהולל במשך שאר שעות היום והלילה."

     

    מי יגל עפר מעיניך פול לפארג. אילו היית כאן היום, היית רואה במו עיניך, איך לא רק שלא ידענו לתבוע את הזכות לעצלות, אלא שגם את זכויות האדם, שלגלגת עליהן, רומסים  לנו, ואנחנו, אנא אנחנו באים.

     

    אז אנחנו זוחלים בזהירות מהבתים שהסתגרנו בהם בעל כורחינו, וסוף סוף, אפשר לראות  את העולם שחיינו בו עד הקורונה  בעיניים חדשות, כמו להחיות מטפורות, מטבעות לשון שגלגלנו בפינו והתרגלנו אליהן, ושכחנו איך לדבר בעצם, כי המתנו את  השפה, המתנו את הנפש, את עצמינו המתנו.

     

    והנה הד, אדוה אחת, הדהוד אחר שהגיע לאוזניי, התרחשות אחת לא שגרתית.

     

    העסק, שעבדתי בו בימים של טרום קורונה, התמחה בעיקר בעיצוב ומכירה לתיירים. מאז שנסגרו השמים בפברואר, העסק סגור. גם אם נפתח אותו, עד שלא תשוב התיירות, במקרה שלנו התיירות היהודית מארצות הברית, העסק קבור.

    בתי המלון הגדולים בירושלים, שיש לנו שם חלונות תצוגה, גם הם  סגורים בימים אלו, אין יוצא ואין בא.

    לפני חג השבועות התקשרו אלינו מבית המלון הכי יוקרתי בירושלים והודיעו, שלקראת שבועות, המלון ייפתח לזמן קצר. לכבוד הפתיחה הזמינו אותנו לנקות את חלון הראווה.

     

    הגענו.

    בפתח המלון, שהיה סגור עדיין,  ממש בכניסה, עמד מנכ"ל בית המלון, סליחה לא עמד, עבד בפרך, הפך את השטיח הכבד בכניסה ושאב אותו, הוא מנכ"ל בית המלון המפואר ביותר בירושלים, הוא שבחליפות המחויטות שלו ובעניבה התואמת, מקבל פניהם של שועי עולם ושל עשיריו, לקח חלק בנקייון הלובי, סליחה, הוא לא לקח חלק, הוא היה המנקה הראשי.

     

    ברור שמיד נתגדל בעינינו שבעתיים, הנה הבוס הגדול מפשיל שרוולים, נותן דוגמא לעובדים האחרים. אלא שלא היו עובדים, בלובי הענק היו באותו זמן, המנכ"ל, החשב , שגם הוא לקח חלק  בנקיון ברגע זה, ועוד איש, אולי, ואנחנו.

     

    אז מה בכל זאת, אם לא הצורך לתת דוגמא, גרם לו להפשיל שרוולים,  להפוך בין רגע מעובד צווארון לבן, לעובד צווארון כחול.

    נכון, הקורונה, או נכון יותר, הִדהוּדיה.

     

    בתי המלון שעמדו שוממים כשלושה חודשים, ומי יודע כמה זמן עוד יעמדו בשממונם פִטרו את רוב עובדיהם, עובדי התיירות הם אחוז גדול ממיליון המובטלים שהקורונה ומדיניות הממשלה גרמו להם להרגיש מיותרים, גדעו את מקור לחמם.

     

    וכן, בית המלון המפואר, לא החזיר את מפוטריו לעבודה, כי הרי אחרי שבועות הוא שוב יעמוד בשיממונו ולכן המנכ"ל הוא זה, שצריך היה בלית ברירה לשאוב את השטיח הענק.

     

    מאז שראיתי את המנכ"ל שואב את השטיח, אני מסתובבת כמי שחטפה סטירה. סטירה, שהאירה אותי מתרדמת הקורונה. לא המובטלים שהתראיינו בטלוויזיה, לא קולותיהם ברדיו, ולא הפוסטים שכתבו ב"אני שולמן", לא החל"ת שלי -לא הם טלטלו אותי להבין את מידת האימה הכלכלית שאחרי הקורונה, אלא המנכ"ל הזה של המלון הכי הכי במדינה, שואב את השטיח במו ידיו ובמו גופו הלא צעיר.

     

    כתבה וצלמה: באבא יאגה

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/6/20 10:59:

      צטט: עמנב 2020-06-07 12:48:33

      הרשומה כתובה נפלא, אסתר. את מדלגת בקלילות מהרהור אחד למשנהו, ומסיימת באירוע המנכ"ל ששואב את השטיח - באמת ראוי לציון! שבוע טוב, עמוס.
      תודה רבה, עמוס. שמחה שכך. בריאות

       

        8/6/20 10:58:

      צטט: עמנב 2020-06-07 12:48:33

      הרשומה כתובה נפלא, אסתר. את מדלגת בקלילות מהרהור אחד למשנהו, ומסיימת באירוע המנכ"ל ששואב את השטיח - באמת ראוי לציון! שבוע טוב, עמוס.
        8/6/20 10:58:

      צטט: דוקטורלאה 2020-06-06 22:45:12

      כולנו עוברים עתה תקופה קשה. אבל הקשישים, כמוני וכמו בעלי, עוברים חיים קשים עוד יותר.עלינו אסרו לעזוב את ביתנו ולשוטט ברחובות, עלינו אסרו לראות את קרובינו, בנינו ונכדינו.בעבר הרחוק, כאשר היינו בני נוער, פקדה את ארצנו וארצות אחרות, מחלת "שיתוק הילדים". הוטלו עלינו איסורים שונים, ואחר כך ליווינו את חברינו שהמחלה פגעה בהם. עד היום יש לי חברה טובה שנפגעה בשעתו משיתוק הילדים ונותרה נכה כל חייה. אסונות מסוגים שונים תוקפים את האוכלוסיה, נזהרים מהם, וישנם הנפגעים שגוררים את הפגיעה כל חייהם. האם תצליח הרפואה המתקדמת למנוע את האסונות הבאים? אינני יודעת. שלושת בניי עוסקים ברפואה וגם להם אין תשובה משכנעת. כלומר, מתקופה לתקופה אנו צפויים להתמודד עם בעייה רפואית, כל פעם היא תיוחס לקטע אוכלוסיה מסויים. היום - נועלים את הזקנים בבתיהם. אני מקווה שהרפואה תתקדם ותצליח למנוע אסונות רפואיים.
      תודה רבה, דוקטורלאה, מקווה שתוכלי לחזור במהרה לשגרת חייך. אני זוכרת את מגפת הפוליו. אני זוכרת ששכבתי לצדה של אמי, בת שלוש אולי הייתי. אמי קראה בקול רם בעתון ידיעה על פוליו. אני האזנתי ופרצת ססכי. כשאימי שאלה אותי למה, עניתי: "נגעתי בעתון ונדבקתי, אמא"
        8/6/20 10:53:

      צטט: אהובהקליין 2020-06-06 21:41:23

       יקירה.

      נשיקה

       מאד אהבתי את נקודת מבטך בתקופת הקורונה. ויפים מאד התצלומים.

       תודה רבה.


       יישר כוח!

       שבוע טוב ומבורך.


       בברכה

       אהובה

      תודה רבה לך, אהובה

       

        8/6/20 10:52:

      צטט: אהובהקליין 2020-06-06 21:41:23

       יקירה.

      נשיקה

       מאד אהבתי את נקודת מבטך בתקופת הקורונה. ויפים מאד התצלומים.

       תודה רבה.


       יישר כוח!

       שבוע טוב ומבורך.


       בברכה

       אהובה

        8/6/20 10:51:

      צטט: shimenben 2020-06-06 21:12:13

      נכון היא מחדדת מאד את הקצוות, ואולי אפילו מוצאת קצוות חדשים. אבל יש גם דבר אחד טוב שהיא עשתה, היא הכניסה את הכל לפרופורציה. אני מבין את "הזכות לעצלות" כתרבות שעות הפנאי, אני בטוח שאנחנו זכאים לה, ופחות בטוח שיש לנו כזאת.
      תחי הפרופורציה וגם העצלות
        8/6/20 10:42:

      צטט: תכשיט 2020-06-06 19:16:18

      פוסט מדבר ומרגש... שבוע טוב...
       תודה רבה לך, תכשיט

       

        8/6/20 10:40:

      צטט: אזוטריקה-יומן לימוד אישי 2020-06-06 12:22:46

      ככלי אנו כלי מאוד שביר רגיש ועדין.
      מה שנשאר זה להזהר.

      מסכימה אתך

       

        8/6/20 10:37:

      צטט: יסינראל 2020-06-06 12:10:07

      "כמו הזִקנה, גם הקורונה מעצימה מאפייני התנהגות", את כותבת, ואני מהנהנת ומוסיפה: כמו חומר הנגדה... תודה על השיטוט הפנימי ועל השיתוף. חיכיתי לפוסט שלך :-)
      כן, מסכימה אתך. גם כמו הנגדה... יפה

       

        8/6/20 10:31:

      צטט: bonbonyetta 2020-06-06 10:52:09

      *

       

      כל אחד חווה את הקורונה, את הדברים, את החיים ואת השינויים אחרת. כמו שכל אדם הוא אחר.

      הפאניקה לא עוזרת, צריך להיות מעשי, לעשות את המקסימום, ולהפיק תועלת ממצב מסוים. אין ברירה.

      אהבתי את הדוגמא של המנכ"ל השואב.

      כן, לכל אחד מאתנו משהו אחר "מפיל את האסימון".

       

      רק בריאות, ושלא נחזור לשיגרה בכל שטחי החיים, כי היא זו שהביאה עלינו את המגיפה הנוכחית.

       

      7 Best Tree with roots drawing images | Roots tattoo, Tree roots ...

      כמוך, אני מקווה שהשגרה שכל אחד מאתנו יחזור אליה, תהיה אחרת. ובאחרת יש יכולת להחיות את השגרה, להוסיף לה חיים, שמחה ועוד ועוד

        8/6/20 10:28:

      צטט: barir 2020-06-06 10:21:01

      יקירתי, תודה♥ תודה על הפוסט המופלא. התרגשתי לקרוא אותך. תודה ששיתפת אותנו בדוגמה האישית המופלאה של מנכ"ל המלון וכמה חבל שאין לנו דוגמה כזו בממשלה. גם אני עוד לא הצלחתי לאבד את השפעת הקורנה עלי ועל שגרת חיי. הרי חזרנו לשגרה אבל אחרת... תודה על הפוסט.♥
      כן, מרסיה, אילו כך היה בממשלה, היינו בימות המשיח... גם לי כמו לך לוקח זמן לעבד ולעכל. אכן שגרה אחרת, מנופה, מסוננת, מה את אומרת?

       

        8/6/20 10:26:

      צטט: תנועת כמוך 2020-06-05 21:50:23

      שולח כוכב הערכה ותודה ששיתפת אותי בכתיבתך היפה

      שבת שלום

      תודה רבה, אברם

       

        8/6/20 10:25:

      צטט: * חיוש * 2020-06-05 17:35:11

      יקירה

      אם היו שואלים אותי איך השפיעה עליי תקופת הקורונה

      לא הייתי מצליחה לנסח או יותר נכון למצוא את המילים של התחושות, הרגשות שהרגשתי

      כמוך, מצאתי את עצמי קוראת אותך ומרגישה שאת מביעה את הלך רוחי ואפילו נוגעת בנקודות

      שהתת מודע אצלי הדחיק כמו טאבו דבר שאסור אפילו לדבר עליו.

      את התחושה הזו שחשת כשהזמינו אותך לטפל בחלון הראווה חשתי כששבתי לעבודה ביום הראשון

      לפתע הרגשתי סיפוק והנאה מהיציאה מהחופשה הכפוייה בהסגר

      כל כך יפה הנוף מסביב לביתך ואשרך שבימי ההסגר יכולת להמשיך ולהינות מכל יפי הטבע 

      למרות שיש לי גינה בחצר היחידה שאותה אני מטפחת תמיד ובימי ההסגר שמחתי על עובדה זו,

      יפי הטבע ופריחת האביב קסמה לי שבעתיים בייחוד בימים שהגבילו את המרחק יציאה מהבית.

      צחקתי על המצב הזה שהחיות מסתובבות להן בחופשיות ואנחנו בני האדם כלואים בבתים

      והביא למודעות דברים שניראו כדברים מובנים מאליהם מלפני ימי הקורונה, 

      במחשבה מעמיקה כשחושבים מה הקורונה עשתה לנו בפן החיובי אלו בדיוק הדברים האלו

      הפוסט שלך, התובנות והמחשבות אצל כולנו, התבוננות פנימית והתבוננות סביב- מה שבדרך כלל

      בגלל המירוץ בחיים אנחנו דיי מפספסים

      תודה על השיתוף

      * כוכב אהבה וחיבוקים אוהבים

      שבת טובה ומבורכת וימים טובים ובריאות איתנה וחזרה מהירה לשיגרה ברוכה 

       

      וואוו, את אשפית גדולה בקריאה, בהבנה ובתגובה. כל תגובה שלך היא פוסט כשלעצמו. תודה על הסבלנות ועל התגובה המפרגנת והמשתפת. 




        8/6/20 10:20:

      צטט: liat62 2020-06-05 17:26:12

      בי התקופה הזו עוררה רצון בעיקר להסתגר עם ספרים בד' אמותי, ולפגוש רק אנשים קרובים ביותר (ילדים, ומעט חברים טובים). גם כשהדברים יחזרו לקדמותם (בתקווה שמהר ובביטחון ככל האפשר) לא נראה לי שארוץ להסתובב בין המוני זרים כ"כ מהר, אם בכלל. ומכיוון שלא נקבת בפוסט בשמו המפורש של המלון, לא אעלה כאן את הניחוש שלי, אבל חושבת שאני יודעת על איזה מלון את מדברת. הצילומים יפהפיים. בתקווה לימים טובים ובשורות טובות במהרה.

      אמן, כן יהי, שתוכלי לחזור וליישם את מה שנראה לך נכון ביותר. 

       

        7/6/20 12:48:
      הרשומה כתובה נפלא, אסתר. את מדלגת בקלילות מהרהור אחד למשנהו, ומסיימת באירוע המנכ"ל ששואב את השטיח - באמת ראוי לציון! שבוע טוב, עמוס.
        6/6/20 22:45:
      כולנו עוברים עתה תקופה קשה. אבל הקשישים, כמוני וכמו בעלי, עוברים חיים קשים עוד יותר.עלינו אסרו לעזוב את ביתנו ולשוטט ברחובות, עלינו אסרו לראות את קרובינו, בנינו ונכדינו.בעבר הרחוק, כאשר היינו בני נוער, פקדה את ארצנו וארצות אחרות, מחלת "שיתוק הילדים". הוטלו עלינו איסורים שונים, ואחר כך ליווינו את חברינו שהמחלה פגעה בהם. עד היום יש לי חברה טובה שנפגעה בשעתו משיתוק הילדים ונותרה נכה כל חייה. אסונות מסוגים שונים תוקפים את האוכלוסיה, נזהרים מהם, וישנם הנפגעים שגוררים את הפגיעה כל חייהם. האם תצליח הרפואה המתקדמת למנוע את האסונות הבאים? אינני יודעת. שלושת בניי עוסקים ברפואה וגם להם אין תשובה משכנעת. כלומר, מתקופה לתקופה אנו צפויים להתמודד עם בעייה רפואית, כל פעם היא תיוחס לקטע אוכלוסיה מסויים. היום - נועלים את הזקנים בבתיהם. אני מקווה שהרפואה תתקדם ותצליח למנוע אסונות רפואיים.
        6/6/20 21:41:

       יקירה.

      נשיקה

       מאד אהבתי את נקודת מבטך בתקופת הקורונה. ויפים מאד התצלומים.

       תודה רבה.


       יישר כוח!

       שבוע טוב ומבורך.


       בברכה

       אהובה

        6/6/20 21:12:
      נכון היא מחדדת מאד את הקצוות, ואולי אפילו מוצאת קצוות חדשים. אבל יש גם דבר אחד טוב שהיא עשתה, היא הכניסה את הכל לפרופורציה. אני מבין את "הזכות לעצלות" כתרבות שעות הפנאי, אני בטוח שאנחנו זכאים לה, ופחות בטוח שיש לנו כזאת.
        6/6/20 19:16:
      פוסט מדבר ומרגש... שבוע טוב...

      ככלי אנו כלי מאוד שביר רגיש ועדין.
      מה שנשאר זה להזהר.

        6/6/20 12:10:
      "כמו הזִקנה, גם הקורונה מעצימה מאפייני התנהגות", את כותבת, ואני מהנהנת ומוסיפה: כמו חומר הנגדה... תודה על השיטוט הפנימי ועל השיתוף. חיכיתי לפוסט שלך :-)
        6/6/20 10:52:

      *

       

      כל אחד חווה את הקורונה, את הדברים, את החיים ואת השינויים אחרת. כמו שכל אדם הוא אחר.

      הפאניקה לא עוזרת, צריך להיות מעשי, לעשות את המקסימום, ולהפיק תועלת ממצב מסוים. אין ברירה.

      אהבתי את הדוגמא של המנכ"ל השואב.

      כן, לכל אחד מאתנו משהו אחר "מפיל את האסימון".

       

      רק בריאות, ושלא נחזור לשיגרה בכל שטחי החיים, כי היא זו שהביאה עלינו את המגיפה הנוכחית.

       

      7 Best Tree with roots drawing images | Roots tattoo, Tree roots ...

        6/6/20 10:21:
      יקירתי, תודה♥ תודה על הפוסט המופלא. התרגשתי לקרוא אותך. תודה ששיתפת אותנו בדוגמה האישית המופלאה של מנכ"ל המלון וכמה חבל שאין לנו דוגמה כזו בממשלה. גם אני עוד לא הצלחתי לאבד את השפעת הקורנה עלי ועל שגרת חיי. הרי חזרנו לשגרה אבל אחרת... תודה על הפוסט.♥
        5/6/20 21:50:

      שולח כוכב הערכה ותודה ששיתפת אותי בכתיבתך היפה

      שבת שלום

        5/6/20 17:35:

      יקירה

      אם היו שואלים אותי איך השפיעה עליי תקופת הקורונה

      לא הייתי מצליחה לנסח או יותר נכון למצוא את המילים של התחושות, הרגשות שהרגשתי

      כמוך, מצאתי את עצמי קוראת אותך ומרגישה שאת מביעה את הלך רוחי ואפילו נוגעת בנקודות

      שהתת מודע אצלי הדחיק כמו טאבו דבר שאסור אפילו לדבר עליו.

      את התחושה הזו שחשת כשהזמינו אותך לטפל בחלון הראווה חשתי כששבתי לעבודה ביום הראשון

      לפתע הרגשתי סיפוק והנאה מהיציאה מהחופשה הכפוייה בהסגר

      כל כך יפה הנוף מסביב לביתך ואשרך שבימי ההסגר יכולת להמשיך ולהינות מכל יפי הטבע 

      למרות שיש לי גינה בחצר היחידה שאותה אני מטפחת תמיד ובימי ההסגר שמחתי על עובדה זו,

      יפי הטבע ופריחת האביב קסמה לי שבעתיים בייחוד בימים שהגבילו את המרחק יציאה מהבית.

      צחקתי על המצב הזה שהחיות מסתובבות להן בחופשיות ואנחנו בני האדם כלואים בבתים

      והביא למודעות דברים שניראו כדברים מובנים מאליהם מלפני ימי הקורונה, 

      במחשבה מעמיקה כשחושבים מה הקורונה עשתה לנו בפן החיובי אלו בדיוק הדברים האלו

      הפוסט שלך, התובנות והמחשבות אצל כולנו, התבוננות פנימית והתבוננות סביב- מה שבדרך כלל

      בגלל המירוץ בחיים אנחנו דיי מפספסים

      תודה על השיתוף

      * כוכב אהבה וחיבוקים אוהבים

      שבת טובה ומבורכת וימים טובים ובריאות איתנה וחזרה מהירה לשיגרה ברוכה 




        5/6/20 17:26:
      בי התקופה הזו עוררה רצון בעיקר להסתגר עם ספרים בד' אמותי, ולפגוש רק אנשים קרובים ביותר (ילדים, ומעט חברים טובים). גם כשהדברים יחזרו לקדמותם (בתקווה שמהר ובביטחון ככל האפשר) לא נראה לי שארוץ להסתובב בין המוני זרים כ"כ מהר, אם בכלל. ומכיוון שלא נקבת בפוסט בשמו המפורש של המלון, לא אעלה כאן את הניחוש שלי, אבל חושבת שאני יודעת על איזה מלון את מדברת. הצילומים יפהפיים. בתקווה לימים טובים ובשורות טובות במהרה.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין