כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    שיחה עם אלוהים (18)

    0 תגובות   יום ראשון, 7/6/20, 04:37

    - שלום לך. 

    - שלום גם לך. 

    - מה? 

    - כלום. יצאה שבת. איך אצלך?

    - סתם, אני במצב כל כך ירוד. 

    - למה?

    - כי אני צריך לעמוד מול אי נעימות, וזה מוציא ממני התנהגויות של בני אדם. 

    - אבל אתה בן אדם. 

    - אבל אני שונא את כל בני האדם ואת כל התנהגויותיהם. ולהיות בן אדם, שזה משהו שממש לא רציתי, ואתה הכרחת אותי, באמצעות אותם השניים, זה קשה לי. קשה הרבה יותר מדי. 

    - אתה חייב להתמודד. 

    - אני יודע, אני יודע. כולם צריכים להתמודד. וזה ממש נורא. ממש. אני מסתובב כאן, עצבני, רועד מזעם, מטורף, מספר לעצמי סיפורים, מאיים, משתגע, צועק, לבי פועם בכח, וזה מעייף ומעיק ולא נעים, וכל זה כי מה? כי קצת קשה ויש איזה מכשול שצריך לעבור. 

    - ספר. 

    - אבל אתה יודע. 

    - אבל אם תנסח, אז אולי זה יעזור לך. 

    - אני רוצה לצאת מהדירה הזאת. זה 11 שנים אני גר בה, ובזמן האחרון הפכה לפחות רצויה בעיני, ואין אני רוצה לגור בה עוד. 

    - נו, אז צא. 

    - אבל זה בא עם קשיים. עם משכירים שחושבים שהם יכולים לגזול ממני, לעכב אותי, לפגוע בי. אני לא מוכן לזה, ואני אלחם בכל הכלים. 

    - תלחם. 

    - אבל זה בדיוק מה שאני לא אוהב. להילחם, לפגוע. אני מפחד שכשאני נלחם אני מאבד את עצמי, ואז יכול להרוג בן אדם. יש לי את הדבר הזה, אובדן עשתונות מחריד. זה הפך אותי לנכה ואימפוטנט, הפחד הזה לפגוע, להרוג. אז אני מוותר, ונשאר נכה ואימפוטנט, אבל בלי להרוג. שזה גם משהו. הלוותר הזה, יש בזה משהו, אבל כשצריך, כשנכון. לוותר מתוך פחד ומורך לב, זה עושה אותך אפס, פחדן, כלב מת ומסריח, מנוול ומטומטם. ונמאס לי מזה. 

    - אז אל תוותר. 

    - אבל זה יוציא ממני התנהגויות, ואני שונא את מאד. ומפחד מזה. 

    - אז תחליט מה אתה שונא יותר. התנהגויות או להיות כל הדברים שאמרת קודם. 

    - כבר החלטתי, אני חושב. זו אפילו לא החלטה, שזו מלה שאני ממש לא אוהב. זה גילוי.

    - אז קדימה. 

    - אתה יודע מה הכי מסריח?

    - אתה?

    - כן, אני. אבל הכי מסריח כשאתה חלש, הוא שאתה פוגע באנשים אחרים, חלשים גם הם, כי אתה צריך להרגיש טיפה חזק. אני רוצה למות מזה. 

    - אבל אתה לא פוגע. 

    - אבל פגעתי, פעם, מזמן. 

    - אבל זה היה לפני 30 שנה. יותר. 

    - אבל זה אותו הדבר. הגרעין של אפסותי, שתמיד היה בתוכי, השקיתי אותו אז, לפני שנים הרבה, ועכשיו אני מצטער כל כך. אני איש גרוע מאד.  לא יכול לסבול את זה עוד. 

    - אתה רוצה לספר?

    - לא. 

    - ספר. ספר. תוציא. 

    - זה כל מיני סיפורים מפעם. אתה יודע, כל הילדים היו צוחקים עלי, קוראים לי צולע, נכה, ואני הייתי בוכה. ובבית לא היתה עזרה בכלל, והוא שבר את נפשי, הכחיד אותה, אז הייתי פוגע בחלשים ממני. או בחלשים כמוני. מרביץ, זורק כסאות על ילדים, מעליב. והייתי בוכה מאד. עד שבאיזה שלב הפסקתי לפגוע בהם, ורק הרשיתי לעצמי להפגע. רק מדי פעם הייתי פוגע. נזכרתי היום כשהיינו בטיול שנתי בכיתה י"ב, אולי י"א, כבר לא יודע. ושתינו קצת, ואני הוצאתי לשון למישהי, קרוב לפנים שלה, והרעדתי את הלשון והשפתיים, ונתזי רוק פגעו בפניה, והיא נורא נעלבה, ואני לא שמתי לבי לכך. נזכרתי בזה היום, בעלבון שלה, ורציתי למות. העלבתי את אמיל בכיתה ט', ואת רונן בכיתה ה' או ו'. את בועז באוניברסיטה. את נועה, את נויה. העלבתי אנשים כל הזמן. את ישי, את יובל, את חגי. את כל אדם שבאתי איתו במגע. את כל החברות שהיו לי. את דקלה.

    - בקשת ממנה סליחה, לא?

    - כן. היא סלחה. אפילו נסתה לשדך לי מישהי. זה היה מזמן, 2009, אז עוד חשבתי שאפשר. 

    - ואי אפשר?

    - ואי אפשר. 

    אני חושב שאני מתבודד כי באיזה שלב מאסתי בלהעליב אנשים, וידעתי בתוכי שאין אני אדם טוב, וממילא תחושתי הפנימית היא שאין אני ראוי לאהבה, להצלחה, למשפחה, וממילא אין לי מה לתת. הכל מת בתוכי ה'. הכל מת, והכלי שלי שבור, הכלי הוא הנפש, ואין הכלי יכול להכיל, כי שבור הוא, ואין שפע לתת, משום שאין שפע שיצטבר, כי הכלי שבור, אפילו לא ריק, ובורות נשברים לא יכילו המים, ואין כלום לתת, ואין איך להשפיע ואין מה להשפיע. רק כמה מלים שיש לי, שאני כותב עם אותם חרסים שבורים, ואולי יש מי שקורא ולומד איזה דבר.

    - חשוב לך העניין הזה. 

    - איזה?

    - שילמדו ממך משהו. 

    - כן. חשוב. אני חושב שכמה אנשים למדו כמה דברים ממני. הפירוש לרפסודיה בוהמית, למשל, או הפירוש לפרח לב הזהב, ליפהפיה הנרדמת. לספר יונה. לכמה מפסוקי תהלים, כמה מפסוקי התורה. זה מרגיש כמו לתת, שיש מה לתת, לכתוב עם חלקי נפשי השבורה, לכתוב בדם, בדמע, לכתוב שיחות איתך, אולי יעוררו השראה במישהו, מישהי, לדבר איתך. אני רוצה שעוד אנשים ידברו איתך. זה הופך אותך לכל כך מוחשי, נוכח, משמעותי. מעצבן אותי כל היחס הזה אליך, שאתה גדול וקדוש וכל היום צריך לקיים את מצוותיך. זה מתאים לגיל מסויים, קטן, אבל אחר כך צריך לעזוב את זה. אתה כאן. כאן. בתוכי. סלח לי גם אתה, על שאני גורר אותך בבוץ, בדומן, לא נותן לך קצת נחת. 

    - אל תדאג לי. אני בסדר. 

    - לא היית רוצה לחוות את העולם דרכי? 

    - אני חווה אותו דרכך. 

    - כלומר, דרכי מוצלח. 

    - אני חווה הצלחות דרך אנשים אחרים. זה בסדר לי לחוות גם כשלונות. אפילו נחוץ. אך אני לומד את המצב האנושי, בכל פעם דרך נשמה אחרת. 

    - אני שמח שאתה אומר כשלונות, ולא מייפה את המצב. אני כשלונות. לגמרי. רגשי הנחיתות האלה מול העולם, הפחד הזה, השנאה המטורפת שצמחה בי, לכל דבר, לכל מצב, לכל אדם. לא יכול לראות אנשים, לא יכול לשמוע אנשים. אתה יודע שכשאני הולך ברחוב, אני בוחר בנתיב שיש בו פחות אנשים, ואם אני רואה אדם אחד - אחד - אני מחליף רחוב?

    - כן, יודע. אני הולך איתך. 

    - ואסור לי לשמוע קולות אנושיים, זה מעצבן אותי עד מוות. ואם מישהו מדבר אז אני עוצר ומחכה כמה דקות שילך, או, כמובן, מחליף רחוב, נתיב, מדרכה, כיוון?

    - כן, יודע. 

    - אתה אמרת לי לנסח, אולי זה יעזור. אני יודע שאתה יודע. ובאמת זה עזר קצת. טיפה נרגעתי, והלב כבר לא פועם חזק מדי. קצת נרגע. אבל עדיין לא בקצב הרגיל. 

    - כן, אני מרגיש. 

    - איזו עליבות, ה', איזו עליבות. זה כל כך נורא. 

    - היו עלובים ממך. 

    - זה לא מנחם.

    - נכון. זה לא. סליחה. אז תתגבר. תתאמץ. 

    - אבל התאמצתי כל כך כל החיים. 

    - לא נכון. 

    - כן נכון. לקח לי הרבה שנים להבין שהכלי שבור ושאין הוא יכול להכיל המים, אבל חייתי חיים של מאמץ ושל עבודת כפיים, ושל לילות ללא שינה, וכל זה למרות הידיעה הברורה שכוחות השכל שלי עצומים, ובמצב אחר יכולים היו לאפשר יצירה גדולה, ואולי גם רווחה גדולה. זה מאמץ לא קטן. 

    - לא נכון. זה מאמץ קטן מאד. המאמץ הוא להיות אתה, לעשות אתה, לא לקום בבוקר לעבוד עבור מישהו, או לקום בלילה לעבוד עבור מישהו אחר. זה לעשות מה שאתה צריך לעשות. 

    - אבל עבדתי קשה על הספר ההוא, וגם על הספר שאחריו, שעליו עבדתי קצת פחות קשה, זה נכון, והוא היה קצת זיוף, אבל קצת לא. ובאמת לא הצליח בכלל. לא קראו אותו בכלל. למעט שתי נשים שקראו קצת, ולא אהבו. 

    - לא מספיק. 

    - ועל הסטארט אפ. 

    - על זה לא עבדת בכלל. 

    - מה זאת אומרת?

    - זאת אומרת שלא עבדת על זה בכלל. הגעת לשלב הרעיון, בנית ארכיטיפ, היו לך חלומות גדולים, נפגשת עם שניים-שלושה-ארבעה אנשים, ונכנעת. והחלומות מתו. 

    - אין לי עוד. 

    - אז תחייה בסבל. 

    - אתה לא יכול לעזור?

    - יכול. אבל לא אעזור לך. 

    - למה?

    - כי אתה צריך ללכת לבד, ואם אעזור לך, לא תלך לבד לעולם. 

    - אבל אני לבד. 

    - אבל אתה לא הולך. אתה עומד. או יושב. בכל מקרה, תקוע.

    - בנאדם תקוע, לא עוזרים לו?

    - אם הוא לבד, לא. 

    - כמו בסרט ההוא. זה מגעיל אותי. אבל זה הנכון. הדבקות הזאת בחיים. ואני באמת לא מוצא סיבה לדבוק בהם. 

    - זה שקר. אם כך היה, היית מתאבד. 

    - נכון. אני אוהב לחיות. אני מעריך את המתנה הזו מאד.  

    - אז תחייה. בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אולי עוד יצא ממך משהו. 

    - אני חושב שהמקס. שלי הוא סוג של שלווה מסויימת, איזה סדר יום רגולרי מאד, הכולל, למשל, כתיבה, הליכה, שחמט, לימוד באחד מספרי הקודש, צום. מדי פעם אצל חבר או אצל בני משפחתי. 

    - די דומה למה שיש לך היום. 

    - לא. אין שם שלווה בכלל. יש המון מתח ותסכול ושנאה ועלבון. אני רגיל לזה, אז לפעמים זה נראה סביר. אבל זה לא. 

    - טוב, דיברנו די הרבה, אני חושב. 

    - כן, והלב עדיין לא האט לקצב נורמלי. 

    - כן, אני מרגיש. נסה להירגע. אולי קצת לנשום. 

    - אנסה. אנסה. אספר לך מחר מה היה. או מחרתיים. 

    - טוב. 

    - טוב. ביי. 

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה