כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    חיימֶכְל (חיים-מיכאל)

    8 תגובות   יום שני, 22/6/20, 14:43

    חיימֶכְל (חיים-מיכאל)

     

    את כל חיי חייתי ללא בני דודים, או קרובי משפחה אחרים בערך בגילי. דודתי בטי, אחותו של אבי, היחידה ששרדה ממשפחתו הגרעינית, הייתה ערירית, וכל בני משפחתה של אמי נספו בשואה. בבר-מצווה שלי התגלו, או לא, קרובי משפחה, ולהם מוקדש סיפורי זה.

     

    בקיץ 1953, בשנות הצנע, חגגו לי בר-מצווה. ככל שקרב מועד החגיגה מדד ההתרגשות של כולנו עלה, כמעט כמו מדד ההתחממות של הקיץ. במשך חודשים אגרה אמי קמח וסוכר, שהשיגה בסחר חליפין ב"נקודות" עם חברותיה, על מנת שתוכל לאפות עוגות כיבוד לחגיגה. עם ביצים לא הייתה בעיה. בחצר ביתנו הקטן היה משק-עזר, שכלל גם לול תרנגולות. קנינו גם שתייה ופירות, וכשהגיע המועד היינו מוכנים.

    באותם ימים, כשהפרנסה הייתה די בדוחק, החגיגה נערכה אצלנו בחצר. לפני הבית, קרוב לכביש, הגפנים יצרו מעין סוכה, ובה נפרש שולחן ארוך מאולתר – לוחות עץ על גבי "חמורים" – שכוסה במפות לא תואמות שהיו בבית. משני צדי השולחן הועמדו ארבעת הכיסאות שהיו לנו בבית, ועוד כיסאות וספסלים ששאלנו מן השכנים.

    לא היה לנו פריג'ידר – כך נקרא אז מקרר חשמלי, ללא קשר לחברה בה יוצר. רק בשנת 1956, אחרי "מבצע סיני", רכשו הוריי מקרר חשמלי של חברת "אמקור", ממשפחת אוקו. הם עזבו את השיכון, ולמיטב ידיעתי ירדו מן הארץ. באין מקרר חשמלי, קנינו שני בלוקים של קרח ממחלק הקרח, שהיה עובר בכל סוף שבוע בשיכון עם עגלתו הרתומה לסוס, מצלצל בפעמון-יד, ומודיע על מרכולתו. על העגלה היה ארגז גדול מבודד ומחופה בפח, שבו הוחזק הקרח ולא נמס. חצי בלוק קרח הוכנס למקרר, ואת יתר הקרח שמו בשתי "פיילות" – גיגיות כביסה – ובהן התקררו האבטיחים, הענבים ובקבוקי השתייה.

    ביום ששי, בעיצומן של ההכנות, החלו להגיע האורחים מחוץ למושבה – דודתי בטי, ומשפחת רכס, החברים של הוריי שעברו מחדרה לתל-אביב. היה קושי לשכן את האורחים האלה בביתנו הקטן בן שני החדרים.

     

    בנוסף לאורחים הצפויים, הגיעה גם משפחה נוספת – משפחת מסינג – זוג הורים וילד קטן בן חמש או שש, בשם חיימֶכְל (חיים-מיכאל), עולים חדשים מפולין. למיטב זיכרוני הם באו בהפתעה, אך אינני בטוח שאפשר לסמוך על זיכרוני. בוודאות אני זוכר את הצפיפות בלילה, כשהאורחים קיבלו את שני החדרים ואנחנו – הוריי, אחותי ואני – ישנו על הרצפה ב"הול", חדר הכניסה הצר, שבדרך כלל עמד בו שולחן האוכל.

    היינו צריכים לשמוח שקרובי משפחתנו הצליחו לשרוד את תופת השואה ולהגיע ארצה בשלום, אך לא שמחנו. האישה אמרה שהיא בת-דודה מדרגה שנייה או שלישית של אבי ושל דודתי, אולם הם לא ידעו דבר על אותו ענף במשפחתם שעליו דיברה האישה. הם חשדו שהיא מחפשת עזרה כספית, וטוענת לקרבה משפחתית רק משום ששמה – שטיינבוק – מלפני נישואיה היה זהה לשם משפחתנו. היה קשה לשמוח אתם גם מבחינה מעשית. שלושה אנשים נוספים להלין, ושלושה פיות נוספים להאכיל, נתפשו כהכבדה מיותרת.

    קשה להודות בכך, אך בהסתכלות מפוכחת לאחור, באותם ימים הייתה התנשאות של ה"ותיקים" על העולים החדשים בכלל, ועל ניצולי השואה בפרט, שנתפשו כחדלי אונים, כ"צאן שהובל לטבח". אני חייב להודות שגם אני בצעירותי הייתי שותף לגישה זו, ונקפו שנים לא מעטות עד שהשתחררתי ממנה.

     

    מבלי לחזור לבר-המצווה, לעלייה לתורה ולהפטרה, ולחום הנורא ששרר באותה שבת, אני חייב לציין שהוריי ודודתי לא שמרו על קשר עם משפחת מסינג. ומי יודע, אולי אני, שגדלתי ללא בני דודים, הפסדתי הזדמנות לקשר עם קרוב משפחה, שייתכן והיה גם הופך לחבר.

    מדי פעם עלה נושא קרובי המשפחה, כביכול, בשיחותיי עם דודתי, אך אף פעם לא פעלתי באופן מעשי להתחקות אחר גורלם של מי שהציגו עצמם כקרובים שלנו. כאשר ד"ר חיים מסינג פרש מניהול הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, חלפה מחשבה במוחי שייתכן והוא "הילד" חיימכל, אך מעבר לחיפוש, ללא הצלחה, במרשתת לתימוכין באישוש ההשערה, לא עשיתי דבר.

     

    עתה, כש"נער הייתי ואף זקנתי", צף ועלה הזיכרון הזה, וכתבתי את הסיפור. אולי עם פרסומו, חיים-מכל, או מישהו הקרוב אליו, יקרא את הסיפור ויזהה שמדובר בו ובמשפחתו, ואלי ניתן עוד לגשר על ההחמצה מלפני כמעט שבעים שנה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/6/20 00:44:

      צטט: אהובהקליין 2020-06-27 21:34:22

       עמוס היקר.

       

      קראתי בעיון רב את  דבריך ואני מתרשמת שזכית להורים  טובים וצדיקים- מכניסי  אורחים וכמה התאמצו לערוך לך בר מצווה  ברמ"ח  אבריהם. באותם ימים.

       מאחלת לך:

       שבוע טוב וימלא ה' את כל משאלות ליבך לטובה.


       בברכה

       אהובה

      תודה רבה לך, אהובה.

      אני הבן הבכור והוריי אכן עשו כל שביכולתם, על מנת לחגוג לי בר-מצווה כהלכתה. הם עלו ארצה כחלוצים, והשאירו מאחור בתים דתיים. את הדת הם השליכו מאחורי גוום  יחד עם הגלות. אחרי שעליתי לתורה ושרתי את ההפטרה, יחסי אל הדת היה יותר חיובי משלהם.

      תודה על הפרגון ועל האיחולים. גם אני מאחל לך שבוע טוב, עמוס.

        27/6/20 21:34:

       עמוס היקר.

       

      קראתי בעיון רב את  דבריך ואני מתרשמת שזכית להורים  טובים וצדיקים- מכניסי  אורחים וכמה התאמצו לערוך לך בר מצווה  ברמ"ח  אבריהם. באותם ימים.

       מאחלת לך:

       שבוע טוב וימלא ה' את כל משאלות ליבך לטובה.


       בברכה

       אהובה

        26/6/20 00:43:

      צטט: sari10 2020-06-25 16:24:38

      עמוס, מעניין הסיפור

      וגם מעניינת צורת החשיבה/התייחסות,

      כלומר - אם יש קרבת משפחה אז רצוי להיות בקשר,

      אם  אין קרבת משפחה אז לא מעניין.

      כלומר, היחס הוא לא לבן אדם באשר הוא אלא בתלות לקרבת משפחה.

      שרי, תודה רבה על התגובה המפורטת.

      ברור לחלוטין שיש להתייחס לאדם כמכלול המרכיבים של אישיותו, ולא להחליט על היחס אליו בשל מרכיב בודד - גזע, צבע, מין, דת, לאום, וכד'.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        26/6/20 00:38:

      צטט: גליה ק 2020-06-25 10:58:36

      מעניין. התגובה של לא לעשות כלום היא אנושית.

      תודה רבה, גליה.

      זה אכן קורה לעתים, שמשהו בפנים עוצר ומונע תגובה. וכמו בכל צמת דרכים, ברגע שבחרת בדרך אחת, הדרך השנייה נחסמה, אלא אם כן יש יקומים מקבילים. זה כבר שייך למדע הבדיוני, שמפתח תרחישים חלופיים, אם הבחירה בצמת הייתה שונה.

      כל טוב, עמוס.

        25/6/20 16:24:

      עמוס, מעניין הסיפור

      וגם מעניינת צורת החשיבה/התייחסות,

      כלומר - אם יש קרבת משפחה אז רצוי להיות בקשר,

      אם  אין קרבת משפחה אז לא מעניין.

      כלומר, היחס הוא לא לבן אדם באשר הוא אלא בתלות לקרבת משפחה.

        25/6/20 10:58:
      מעניין. התגובה של לא לעשות כלום היא אנושית.
        24/6/20 00:25:

      צטט: תכשיט 2020-06-23 19:32:32

      הלוואי... נהניתי לקרוא אותך... בריאות וכל טוב...

      תודה רבה לך, רחלי.

      אני שמח שנהנית לקרוא, ואני סקרן לראות אם יהיו לסיפור גם תוצאות מעשיות.

      הרבה בריאות וכל טוב, עמוס.

        23/6/20 19:32:
      הלוואי... נהניתי לקרוא אותך... בריאות וכל טוב...

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין