פעמיים בשנה מתעוררים יצריהם הפירומנים של היהודים, בעיקר הילדים, והם מקבלים לגיטימציה למשחקי אש. פעם אחת מינורית, בחנוכה. הפעם השניה, הרצינית יותר, בל"ג בעומר. אלא שחיבת הילדים אל האש היא כאין וכאפס לעומת חיבת הורי הילדים לארגון ה"שולחן".

כחברת ועד ההורים בכיתה ג' השתתפתי בפגישת הועד, שכללה עוד 2 אמהות ואב אחד שהשתמט. על סדר היום: ארגון מדורת ל"ג בעומר. אני, החדשה בשכונה, מחכה לשמוע מה יאמרו הותיקות. איפה שורפים, איפה מאחסנים, איזה אלמנט בידורי ישולב באירוע החשוב הזה....

אחת האמהות שולפת פנקס, ואני מחככת כפותי בשמחה ובהנאה, נוכח המעשיות. בעלת העט מתחילה לרשום: 80 נקניקיות, 100 פיתות, שני קילו חומוס, קילו וחצי שוקולד....

חצי שעה מאוחר יותר התפריט מוכן וחלוקת הקניות והמינויים הושלמה. כבדרך אגב מיקום למדורה לא נקבע. גם מועד לאיסוף עצים משותף או מיקום לצבירת הקרשים לא נקבע. האלמנט הבידורי לא חשוב - תהיה אש, ואוכל, מה צריך יותר?