| יום ראשון בערב. הטלפון מצלצל בדיוק כשאני באמצע עשרה דברים אחרים, באופן יותר ספציפי היה משהו על האש שדרש את תשומת ליבי אם אני זוכרת נכון. אני עונה בחצי אוזן. קול מלוקק: נונה מתוקה, מה שלומך? אני: בסדר, מי זה? קול: זה בני. אני: בני who? קול: בני, העורך דין. אני: הא?! שתיקה. הדבר על האש רוצה צומי. אני: תשמע, אני לא זוכרת בני ואני גם לא ממש יכולה לדבר כרגע, אז... קול: אוקי, אז ביי.
ניתוק.
היה ונשכח.
שבת אחרי הצהריים, כמעט שבוע אחר כך. שנ"צ כיפי במיוחד הגיע לסיומו, ואני מתעוררת כשהשמש והחבר מלטפים אותי לסירוגין. אני קמה להביא שתייה כשהטלפון מצלצל שוב. קול: הי נונה מתוקה, מה שלומך? אני: בסדר, מי זה? קול: זה בני, בני העורך דין. אני: שלום בני, אני עדיין לא יודעת מי אתה. קול: זה בני, העורך דין מאבן גבירול. נתת לי את הטלפון שלך. שתיקה, ואז רעש של אסימון נופל. אני: אוקי... אתה מתכוון לזה שהתחלת איתי ברחוב לפני שנה וחצי? שנה וחצי. אני לא מגזימה. העצבים מתחילים לעלות. קול: כן, מה שלומך? דיברתי איתך לפני שבוע אבל לא היית פנויה, ואחר כך היתה לי שפעת אבל עכשיו התפניתי... אני והעצבים: אבל אני לא! קול: אז מתי את מתפנה לשתות איתי איזה קפה? אני והרבה עצבים: אני לא! אני עוברת לגור עם חבר שלי!!! %%$#@#$$!! קול: אה, טוב, אז ביי. ניתוק.
כל מילה נוספת מיותרת (וגם נאמרה באותו רגע בעצבים הולכים וגוברים לחבר שעדיין נמנם, ובאופן מפתיע מצא את זה דווקא נחמד שעורכי דין מאבן גבירול מנסים להתחיל עם החברה שלו).
ואני לתומי חשבתי שהסיפורים ההזויים נגמרו ברגע שמצאתי את אהבת חיי... מצד שני תמיד הייתי תמימה. ואולי זה סתם אלוהי הבלוגים שרוצה לפרגן לי חומר לכתיבה... אז תודה לך בני העורך דין מאבן גבירול. Have a nice life. |