| נני.מחמד ליבי.התקשר בתחילת השבוע.התקשר ואמר:"ליאור,אני אוהב אותך.ומתגעגע.מתי אתה בא לבקר?" שאל שאלה,וניצח.קבע עובדה.ואני עניתי (בהכנעה):"ארזיקו,נני,אבוא בסוף השבוע".וציפור קטנה לחשה לי ש..נני החל שואל ומביע עניין בימות השבוע יותר מתמיד:"אמא,איזה יום היום,ומה מחר,ומתי יבוא כבר שבת"
הוא-אני,ספרנו את הימים.וביום חמישי נכנעתי.נכנעתי לתמונה שעל צג המחשב.כנוע לזה שחזק ממני-נני,התנעתי את הרכב ושמתי פעמי צפונה לקיבוץ עמיעד.לנני.שהכניע אותי מיום היוולדו.
קסומה היא הדרך לצפון.אט אט התחלפו גושי הבטון והאספלט בנוף הירוק.חנויות של מגדניות הוחלפו בילדים-רוכלים, בעל כורכם,שערימות ומגדלי הבייגלה והזעתר הניצבים כמגדל בבל,מכסים ומסתירים את פניהם.מסתירים את עיניהם הכבויות ומכסים על ילדותם האבודה.
ובאופק.מרחק נגיעה מקצוות השמים,עדרי הבקר היודעים את מלאכתם, וכנגד כח המשיכה,נעמדים על קצה המצוק, וניכר בעמידתם שהם נהנים מהעשב הירוק והלח הבא אל פיהם.
נוסע לאיטי,מנסה לגמוע את מראה הנוף המרהיב,מרשה לרוח המלטפת לגעת.ללטף במקומות הנכונים.מרתפי ליבי.לנשוב ולנער את האבק והפיח שצברתי "במרוץ" בעיר הגדולה.והרוח המלטפת,יודעת את מלאכתה.יודעת כי אורח אני, אורח לשבת.ומקדמת את פני בבשמים.בניחוחות שיחי הרותם הגדלים באזור.
מרבדי קסם של צבעונים.וסביונים שקראו:"צהוב עולה זה..אנחנו" מחזה נדיר של שלל פרחים וצבעים.כאילו קשת השמים, אות עולמים, כיסתה בשבועתה, בשלל צבעים את האדמה.
המשכתי לנסוע לאיטי,מסרב להיפרד מטעמו המשכר של הנוף שקיבל את פני.נוסע בין שדרות אקליפטוסים,תמירים,שניכר שיד אמן הטבע סיתתה את ענפיהם.נראו היו כאילו נגעו בשמים.עמידת גזע איתן וענפי עצי האקליפטוס נראו כסולם.סולם יעקב.ונשמתי החלה מטפסת מעלה מעלה במעלה הענפים-שלבים.ותפילותיי נמהלו זו בזו:"מה רבו נפלאותיך" מחד..ו-"אלי אלי שלא יגמר לעולם.." מאידך. עצרתי בצד הדרך,ליד אחרון האקליפטוסים , הסולם האחרון,בשדרה שננטעה לפני מאות שנים.ונשמתי המשיכה לטפס בגרם המדרגות-ענפי העץ,מעלה את תפילותיי שלב שלב.וכאילו בשביל "להשלים את החסר" לפתע התנגן לו השיר:"את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים..יותר מזה אנחנו לא צריכים".
הרקפות שעיטרו את האזור הזכירו לי מיד את בת- שבע.בת שבע, שכנתה של סבתי, עליה נכתבו המילים:"יצאה עם הרוח בת שבע לשוח".לובן שערה וצמתה הקלועה האירו את יופיה גם כשהייתה על כסא גלגלים.בשנותיה האחרונות,בת שבע לא דיברה הרבה.מעולם לא שמעתי את קולה.אך עיני התכלת דיברו בעבורה.התפללו את תפילתה וסיפרו את סיפורה.
הגעתי לקיבוץ.נני כבר ישן.אני מכיר ויודע נני כבר 4.5 שנים.מיום היולדו.נני זכה לכינוי על שום המוצץ המסורב פרידה.מיום היוולדו ואני מריח את עורו.ריח של תינוק.ארומה מיוחדת יש לו ל-נני. אט אט עם גדילתו הריח מתפוגג.אך הקסם..נשאר ופורח. וכשהוא ישן את שנתו. שנת ישרים.שנת תום.אני מגיע על קצות האצבעות ונושק לו קלות על מצחו.מריח את עורו,שיערו,ותר אחרי ריח הילדות שלא נגמרת.בו-אצלו-אצלי. נני ישן עם חיוך.חיוך של תינוק שפותח בעבורו- בעבורי את דלתות השמים בכל עת(ולא רק בכיפורים ואו באמתלה כי - פורים בפתח).
בבוקר "מישהו" טיפס עלי.נני התעורר והגיע אל מיטתי.להעיר.הגיע וחיבק. ארזתי. ארזתי את חיבוקו וחיוכו.ארזתי את שארית התום של ילד בן 4.5 בארגז קרטון פשוט שמצאתי במרתפי ליבי.ארגז קרטון פשוט כמו אלו שבשוק.שניתן להעמיס עליהם הרבה מעל המשקל הסגולי שהם יכולים להכיל.ארגז שהשפע ניכר ברגע שאתה ממלא אותו ומביט בו. ארזתי בקרטון פשוט ופתוח את חיבוקו וחיוכו של ארז.נני שלי.שיהיה נגיש בעבורי כל השנה. ארזתי ויצאתי בדרכי חזרה. |