להסתובב ברחובות תל אביב הנידחים עם אמת לצידי.
חוויה שלקוחה מסרטי מדע בדיוני. רק דאונים חלליים מפלחים את השמים ומדלגים שנות אור ברכות כזו.
ידיה הערומות אוחזות בהגה בביטחון השייך למכירים את העיר הזו כמו את גוף אהובתם. הרכב הכסוף חותך את אויר הרחובות כמו סכין בחמאה שנותרה להתרכך על השיש.
חלק וזורם.
אין היסוסים, אין טעויות. אפילו הרמזורים כאילו מרעשים לנוכח המאורע ומצניעים את קיומם.
כשאנחנו מסתובבות היא מסבירה לי בקול צלול והגיוני משהו על אנשים שמזגזגים, אבל האמת, גם כשהיא מישירה מבט לעיניים, לא תמיד אני רואה אותה.
מצאנו חניה בחור שחור. נכנסנו אל חור שחור. התיישבנו על משטח אפור.
מוזיקה באנו לראות. לראות להקשיב לחוש ולזוז.
ואז היא עולה.
מהיכן שאני עומדת היא קטנה ורזה. לבושה שחור. אוחזת גיטרה.לידה בסיסט ומתופף. והיא עדינה ורכה כזו ופרקי ידיה שבריריים. וכשהיא פורטת על הגיטרה ומצמידה שפתיים אל המקרופון אין זכר לשבריריות הזו. היא שרה באנגלית וצרפתית וישראלית ופורטוגזית. היא שרה את יצירותיה שלה ואת יצירותיהן של אחרים. היא שרה בהשפלת ראש ובצעקה בסטטיות ובקפיצות גבוהות
והכל בחן גדול, יש בה כאילו משהו מבויש, אבל לא באמת.
האמת עסוקה. ממרום גובהה היא מתעדת את הצלילים.
אני סתם מנסה לתפוס כמה תמונות אבל התאורה הורסת לי.
אח"כ הדרן ועוד שיר.
ושוב האמת מאחורי ההגה. ושוב חותכת את העיר ושוב אני בדאון חללי. אולי בגלל שהיה לי בדם קוקטייל משובח של לוריון, חצי בקבוק יין ועוד קמפארי אשכוליות אחד.
הופעה של קרן אן. לכו.
|