כותרות TheMarker >
    ';

    קופי-פייסט

    העתק חלקי של הבלוג שלי בנוטס (notes.co.il/noam) ודברים חדשים. הגיגים על הורות, עיתונאות, תרבות פופ ובכלל.

    0

    לברוח נכון

    2 תגובות   יום ראשון, 16/3/08, 18:49

    אף פעם לא הבנתי למה הם יורדים לקנות סיגריות. אם לברוח, אפשר להתארגן קצת יותר טוב, לא? להמציא נסיעת עסקים. בילוי עם חבר. אפילו סתם הליכה לחדר כושר – היי, זה תירוץ מעולה לתיק עם בגדים, לפחות.

     

    אבל במיתולוגיה העירונית המערבית-אמריקאית הם יורדים לקנות סיגריות ולא חוזרים. בהתחלה מחכים להם, האישה והילדים. טלפונים לחברים, קרובים, הורים, בתי חולים, משטרה. אולי קרה משהו. אחר כך בטח נשארים עם הספק. אין גופה, אין פתק, אין טלפון. שום דבר שיקליד את הנקודה בסוף הפרק הזה. פרט קטן ועסיסי בביוגרפיה: אבאבעלי ירד יום אחד לקנות חפיסה של ווינסטון ולא חזר.

     

    אולי תאוות הבריחה משתלטת עליהם פתאום. אחרי שהשתעשעו ברעיון ימים, חודשים שנים, הדחף לוקח פיקוד. אולי פרסומת שראו בטלוויזיה. משפט בכתבה בעיתון. בספר. פטיש קטן, עדין, שמכה בדיוק בנקודה הנכונה ושובר משהו. ופתאום הם לא יכולים יותר. קמים, לוקחים את הארנק. אולי במדרגות הם עוד חושבים על הקיוסק הסמוך, שוקלים לחזור, אבל אז, למטה ברחוב, החופש קורא להם קצת חזק מדי מכדי להתנגד.

     אם היה להם אומץ להסביר, הם בטח היו אומרים לנשארים מאחור שזה לא שהם לא אהבו. זה לא בגלל האישה, או הילד. זה בגלל הפחד מהשגרה שסוגרת, הורגת לאט. הפחד מאובדן התשוקה, החיות, הסקרנות. מהכניעה לערבים רגועים מול ערוץ 2, לריטואלים הקטנים של היום יום, לאפור שמשתלט על הכל. זה לא את שאני בורח ממנה מותק. זה החיים.

     Got a wife and kids in Baltimore jackI

    went out for a ride and I never went back

    Just like a river that don’t know where it’s flowing

    I took a wrong turn and I just kept going

    Everybody’s got a hungry heart..

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/3/08 15:11:

      זו יותר מטאפורה לבריחה. אני לא מצליח להאמין שאנשים באמת בורחים ככה - הם מגיעים לרבנות בסופו של דבר - אבל זו סוג של פנטזיה.

        21/3/08 22:35:

      אתה מכיר אישית מישהו ברח ככה?

      זה נורא פרוזאי!

      הבריחות שאני הכרתי היו מזן אחר. מזן הפרידות הארוכות, ברבנות, במאבקים, בשכירת דירות הסטודנטים קרוב לבית, בטיפול הזוגי לעת ייאוש (בדיוק כשהוא כבר לא רלוונטי), בניסיון הנוסף לחזור לפני הפירוק המוחלט.

       

      אבל את הלב הרעב... אותו אפשר לחשוף מתישהו כמעט בכל אחד. ככה זה נראה אצלי לפני כך וכך עידנים:

       

      הריגושים מצליפים
      עמוק בפנים.
      כל כך עמוק שכבר שכחתי שקיים,
      כל כך עמוק
      שכך נזכרתי שיש שם.
      מנגד בנקודת התורפה והציון
      ניצב מרבץ
      של עינוגים חסרי תכלית והוויה,
      הצמדות שווא
      שלא תביא לכאן דבר מה,
      כדי לגעת.


      השממה המסוימת שוב נירקת מתוך פי
      אני בוחלת בה עכשיו
      בועטת ומקרטעת,
      הבוז שלי אליה התפרץ
      ואין מחסום שיעמוד בסער


      הלבטים שלא היו חיים
      קיפצו עלו
      על פני המים
      אני עומדת לידם
      שונאת אותם,
      מוחאת כפיים


      בוא וקח אותי מכאן
      ליער השרכים המזדחלים אפיים
      שם אוכל לגחון כמותם
      אשבור גבי
      אנער חוצני
      ואשתכר
      בנתיים.

       

      שבתשלום,

      גלי

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      gnome
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין