המיני דיסק שמחובר בצורה מאולתרת לשני רמקולים למחשב שקניתי בעיירה לה-באול, על חוף האוקיינוס האטלנטי, פולט לחלל המכונית את קולו החם של אהוד בנאי בשיר 'ממשיך לנסוע'. יש לו, לאהוד, נשמה של טרובדור, כמו אלו שהיו פעם נודדים בדרכים ושרים על מה שהם ראו. גם הוא כמוהם, צופה מהצד על המין האנושי ומדי פעם תורם את חלקו לסאגה הבלתי נגמרת הזו.

הכביש שלפנינו מכוסה לגמרי בערפל. ערפל כזה אף פעם לא ראיתי.  בארצנו הקטנטונת אין ערפילים כאלו. לפחות לא איפה שאני גר. אני מחזיק את ההגה ביד אחת ומוריד הילוך בשניה. הטרקטור שלפנינו זוחל לאיטו במהירות של עשרים קמ"ש בקושי. בקושי מספיק להיגוי. אני מעיף מבט לעבר שותפי למסע שיושב לימיני. הוא מביט בייאוש בטרקטור הירוק שמזדחל על כל רוחב הכביש לפנינו. לעקוף אותו זו תהיה משימה שגובלת בחצי התאבדות. הנהגים הצרפתים הוכיחו לי כי זהירות זו מילה שהם לא מכירים. אני, שנוהג כבר לא מעט שנים על הכבישים המטורפים שלנו, נותרתי נדהם למראה השטויות שהם עושים על הכביש. ארבעה ימים אנחנו בצרפת וכל יום הייתה לנו לפחות חוויה מסוכנת אחת על הכביש. אולי זה השעמום פה שגורם להם לנהוג ככה, אני חושב בעודי מסיט את ההגה מעט שמאלה כדי לנסות לראות מעבר לערפל, אם הנתיב הנגדי פנוי ואפשר לעקוף.

כאילו לבקשתי, הערפל מתרומם קמעה ואני רואה שהכביש בנתיב הנגדי פנוי. אני לוחץ על הדוושה בכל הכוח והמנוע מתעורר בנהמה דיזלית ושולח את האוטו קדימה בדהרה. אני מעלה הילוך ועוד אחד וחולף במהירות על פני הטרקטור הזוחל. "תן לה בקציצה!" זועק שותפי בגיל ואני צוחק וחוזר לנתיב הימני. זה כבר הפך לבדיחה בינינו. בכל פעם שיש אפשרות לתת לאוטו להשתולל קצת המשפט הטפשי הזה יוצא החוצה...

הוא קצת מתוסכל, השותף שלי. הוא חיכה בקוצר רוח שנגיע לצרפת והוא יוכל להגשים את הסטייה הפיז'ואיסטית שלו, לנהוג פיז'ו 406 בכבישי נורמנדי. מודה, זו סטייה שגם אני לא הייתי מתנגד לממש. כשהגענו למדינת הבאגטים התברר שהוא לא יכול לנהוג כי הוא צעיר מדי.. שלל הקללות שיצאו מפינו, יכלו לגרום  לכל מלחי העולם להסמיק (למה תמיד אומרים את זה בעצם? מה,למלחים יש אוצר קללות יותר גדול מלאדם אחר? אז מה אם יש להם כמה קעקועים ואישה בכל נמל?). בנוסף לכל, קיבלנו אוטו יפני. אוי לאותה בושה שבמדינה עם גאווה לאומית כמו צרפת, נותנים לך אוטו יפני. כנראה שהם לא לאומיים כמו פעם. נו שוין, שיהיה, כמו שהיה אומר סבא שלי. העיקר שיתרומם כבר הערפל המחורבן הזה....

אהוד שר עכשיו את 'כולם יודעים' ואני חושב על איך הייתי רוצה להיות כמו הבחור בזה בשיר, שמנסה לברוח מהכל והכל רודף אותו. והוא מוצא עצמו חוזר חזרה בגלל אותה אהובה. אותה אחת שמובילה אותו חזרה אל הדברים מהם הוא בורח, אבל גם נותנת לו כוח להתמודד איתם. רק שלי אין מישהי כזו. אני מן הסתם אברח ולא אחזור. אז אני מסתפק בטיול בספרד וצרפת כדי לנקות את הראש. הלוואי והייתי טרובדור. לפחות הייתי יודע לנגן בגיטרה. רק על העצבים אני מנגן. וגם בזה אני לא משהו. אני נזכר במשהו ששותפי למסע אומר במצבי מצוקה: "בא לי לבכות".

צודק.

גם לי.

לפעמים.

הערפל הופך לפתע לסמיך יותר. אני מאט שוב. בא לי לבכות.

מוקדש לאלעד.