התפקיד הכי חשוב של הורה בחיי ילדו, הוא לאפשר לו את החוויה הראשונית ביותר של אהבה ללא תנאי, מוגנות, ידיעה ברורה שיש מישהו שנמצא שם בשבילו. מספק לך מוגנות פיסית (אוכל), מגע ואהבה.

זהו תנאי בסיסי לצמיחה.

יש כאלה שאינם מקבלים זאת בילדותם וצריכים ללמוד לבד. זה שיעור קשה מאד, לילד שלא חווה אהבה ללא תנאי, ליצור את ההרגשה הזאת מאין. הוא מסתובב בעולם חסר אמון, רעב למגע - שורד.

אתה יכול לשחזר תחושה שכבר חווית פעם. להמציא תחושה כזאת לוקח הרבה מאד עבודה.

אחד השיעורים הקשים ביותר במסע הזה של מציאת תחושת המוגנות - אהבה ללא תנאי - הוא בהבנה שגם אהבה ללא תנאי יש בה גבולות, שאין אפשרות לצפות מבן זוג אהבה כזאת של הורה, 

אתה מניח שאהבה ללא תנאי היא גם אהבה ללא גבולות. אם חבר או בן זוג מביא את הגבול שלו, אתה נעלב והיותר מסוכן - אתה מפחד להביא את הגבולות שלך אצל האנשים שאתה אוהב - מהחשש שיעזבו אותך. כמובן שאין כך הדבר. לאחרונה גיליתי (והגיע הזמן) ש"נהפוך הוא".. כששמים גבולות לאנשים הם מעריכים אותך יותר ומכבדים אותך יותר.

השיעור הראשון שלי היה עם ילדים - עברתי אותו בקלות ובהצלחה בזכות הבן המדהים שלי שעשה לי בית ספר... היה ברור לי שגבולות זה תנאי בסיסי לתחושת המוגנות שלו. סיפקתי לו גם אהבה ללא תנאי בסיסית כך שלא היתה כאן בעיה... מרוב שדאגתי, הילד היה שומע כל לילה לפני השינה "מי אוהב אותך? אמא אוהבת אותך, אבא אוהב אותך, סבא אוהב אותך... "

השיעור הקשה יותר היה עם מבוגרים, הוא גם לקח יותר שנים, יותר אכזבות, יותר כשלונות, יותר נסיונות.. כי זה נכנס לתחום היחסים ואיך אפשר להיות רגוע וללמוד כשאתה בא עם ציפיות ל"אהבה ללא תנאי"? זה לא ריאלי...לא הוגן וגם לא אפשרי.

אף בן זוג לא יכול ליצור ולהמציא תחושה של אהבה ללא תנאי עבור מישהו אחר, כי אז הבטחון הוא תלוי אדם. אם הוא נמצא, יש בטחון באהבה, איננו, הבטחון הלך יחד איתו.

התחושה אמורה להיבנות על התחושה הבסיסית שאתה בא איתה ואם אין כזאת? איך אפשר להכיל אהבה אם אין מיכל? ואני התברכתי בשתי אהבות מאד גדולות ואמיתיות בחיי.

ההבנה שאני היחידה שיכולה להמציא את התחושה הזאת עבור עצמי לקחה הרבה מאד שנים, כי כל הזמן היה הרצון שיקרה משהו גדול, שמישהו "יציל" אותי.

הציפייה לנסיך...

המשפט הגדול מכולם היה של אהבה גדולה מס' 2, שלא הצליח להבין איך זה שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין לא מאמינה (מבפנים..) לאהבתו ואמר "מה עוד אני יכול לעשות? לתלוש את שערות ראשי כדי שתביני?" היום הוא קירח...

הנתינה שלי היא בלתי מעורערת... אני עשיתי החלטה מודעת שכל אדם שצריך עזרה בסביבה הקרובה שלי - קודם כל יקבל אותה.. גם אם זה אומר לפתוח עבורו את ביתי ואת ליבי...

והיום אני בדיונים עם עצמי על ההחלטה הזאת, לא מהמקום בו אני לא רוצה לתת יותר, כמובן שכן.. אלא להפריד בין לתת, לבין לתת אותי...

בזוגיות הבאה אליה אכנס כבר אני אחרת. קיימת. יודעת את הגבולות של עצמי. לא מפחדת מהפחד. לא מפחדת להגיד. לא מפחדת להפסיד. 

כי כשאדם נותן את עצמו והשני הולך... הוא הולך עם חלקים ממנו - היום אני כבר לא מוכנה לוותר על אף חלק ממני.  אני אוהבת את מה שיצאתי...

ואת מה שאני עושה...

שיהיה יום נפלא, ילדים מחכים לי... איזה כייף,

גילה