התפתיתי ברכרוכיות לבקשות ורמיזות "נו כבר" דקות כמו השפתיים של אנג'לינה, אז הנה כאן, בדחילו ורחימו, פרק ראשון... 

 פרשת לכי לך

 לפעמים קראתי לה בּוּקסטֶהוּדֶה. היה מלחין דני אחד כזה בסוף המאה השבע-עשרה, היא נתנה לי דיסק של המדריגלים שלו, רצתה שנשיר אותם ביחד.

וכששיערה הכהה המתולתל היה אסוף על קדקודה באופן שחושף יחס אוזניים-צוואר פורפורציוני במיוחד, תסרוקת שגרמה לה להאריך את עורפה העגורי במין הדרת מלכות – לא פעם סיכמנו שהייתה פעם מלכה ואני הייתי נסיכה – פשוט התבקש לקרוא לה ככה.

 אפילו לא זכרנו איך הכרנו, סיכמנו שהופרדנו בלידתנו. שילוב של אחוות שרוטות עם מקדש מעט, המקום שבו מבינים ומצדיקים אותך מראש בטוב וברע, אפילו שאת מפגרת אחת. מהחברויות האלה שהן קופסת גיבוי לקובצי חייך.

בימינו הראשונים היה לה כלפיי יחס קצת אמהי, אבל עם הזמן לגמרי לא הורגש הפער של עשור בינינו. היה לה צחוק של מכשפה יפה, שגרם לך להרגיש שאת בצד של הצוחקים אחרונים.

הצחיקה עד דמעות גם את תלמידיה באולפן לעולים חדשים, כל אמצעי המחשה היה כשר, כדי להנחיל להם את אופני הביטוי הרווחים בלבנט - פעם הצטרפתי-התפלחתי לשיעור בלב הולם, מסתתרת מאחורי שמי הלא כל כך עברי, לא שזה שינה משהו, לי היא בכל מקרה קראה תמיד לודביגה או זושה, זה תלוי. לא היה סלנג אחד שהיא לא העבירה להם, כשהיא יונקת סחורה טרייה מבתה בת השש-עשרה, עם סצנות להדגמת הסחורה בקונטקסט המתאים. היה בארנקה פנקס שהיה נשלף והיד הייתה רושמת באמצע הרחוב, לפעמים אפילו המצאתי בשבילה ביטויים, שהתוודיתי שהם מזויפים די ברגע האחרון, לפני שאקומם עליה את המאפיה הרוסית. מאז התמניתי על פנקס נוסף שבו נרשמו כל חלזונות השוא, כאשר קצו כל הפילים, דברים שפשוט לא יעלו על הדלעת, תחת השפעת אלכוהול או סתם יותר מדי מוסיקה. הייתה להם תכונה מוזרה להיוולד בפיצוץ גדול של צחקוקי מכשפות ולהתכווץ עם הזמן למין אזכורים חיוורים לרגעים שהיו, פעם בכתב ידה הגדול העגול ופעם בשלי, המרושל המחובר, אבל עד היום האחרון המשכנו לרשום. 

ובכל זאת, הייתה הרגשה שבשבילה ללמד זה כמו להיות דיילת קרקע. בינתיים היא הייתה ממטיבי הלכת, עדין לא הגיעה שעתה להמריא. 

"אברבנאל שלום," עניתי כהרגלי כשזיהיתי את מספרה.

  * המשך יבוא *