בסופ"ש האחרון גיליתי אי נעלם של הבנה בתוכי, שהוא די בודד האמת. זהו אי שנולד מתוך אוקינוס הנשמה שלי , לאחר כמה סופות הוריקן כואבות שפקדו את מעמקיי עירבלו אותו הלוך ושוב עד שלא נותרו בי הרבה צלילות, אמון, חיים שוקקים אלא יותר עכירות בוצית, ממנה עלה אל קו הנשמה אי נעלם חדש... ועם הצלילות והאמון, גם האמונה והפתיחות רחקו להן יד ביד להתרפק על חופים אחרים ואני נותרתי לי לבדי על האי הצחיח הזה ימין ושמאל רק ים וים ווואלה, אני אפילו לא יודעת לשחות... אולי רק לצוף :-) בים המלח... ועם השהייה באי גיליתי, שקצת שכחתי לאחרונה, איך מדברים עם אנשים בשר ודם שיחות של אמת, לא רק מסמכים והיגדים של עבודה ועשייה וכך פתאום , מתוך אינסוף טיפות קסומות של מילים המשתברות בשלל צבעי הקשת נשאר לי בגנזך רק מקבץ קטן ודל בצבעי בסיס. העומס התדיר של התקופה האחרונה נותן אותותיו במהות ההישרדות. גיליתי לפתע, כי הפסקתי לנסות לעזוב את האי הנעלם ולתור אחר אוקינוס היותי ופשוט קיבלתי את הניתוק... וזה נוגה ומשעשע בה במידה, כי אני מרגישה כמו ילדה שלומדת עכשיו שפה חדשה איך לדבר, איך לשתף, איך לבקש... בהתחלה, כשעדיין אין ממש זרימה... קשה לי, אני לא יודעת את תנאי ההישרדות בסמול טולק והרבה פעמים אני מותשת מכדי לנהל שיח מעמקים ויוצא, שאני ניצבת על האי, לא יודעת לשחות, אך גם לא יכולה לעלות על סירת ההצלה... והדבר שהכי בא לי, זה סתם לשתוק ביחד, לצחוק ביחד, להיות שטות אחת גדולה כי יש לי מספיק כובד לבדי באי שלי אבל יש בי, בתוכי, גם הליום מתפרץ שרק רוצה לנסוק למעלה צחוק מתגלגל שרק רוצה לרוץ במורד הרריי :-) שקט ענוג שרק רוצה להירקם יש בי הרבה יותר ממה שנראה לעין, ג'ונגל נסתר וקסום, שוקק חיים כמו בכל נשמה אבל הנפלאות של האי הנעלם שבי יכולים להתגלות רק אם מבקרים בחופיו, נכנסים למעבה היער למרות סכנת ההוריקן למרות מערבולות המעמקים למרות האוקינוס הסובב כי בעצם הכל, כל מה שאני זו רק טיפה אחת בים היותך. |