כתב פעם הציטה על אביו ועל לסחוט את החיים עד הקליפה של הלימון. אני חייב להודות שהפוסט ההוא גרם לי דמעה קלה, הנהון הסכמה. אני משתדל למצוץ ללימון את הצורה. אחרת איך יצאו לנו חיים לימונדה.
פתחתי את הבוקר בזריזות, מקלחת חמה ונסיעה מהירה לגן של הקטנה. לרגע היה לי עצב קל, הילדה שלי עם עוד ילדה לבדם בגן, קצת מוזר בהתחשב בשעה. לקח לה שלש שניות לצאת מהלם הקרב שאבא בעצם בא לגן. חיבוקים נשיקות. אפילו נתנה כמה נשיקות ביד, סגרתי מהר את היד ואמרתי שאני שומר שהנשיקות לא יברחו. נתתי לה להציץ. המתוקה תרמה המון נשיקות ביד, ששמרתי בכיס לרגעים שמתגעגע. עשינו פעילות הורים ילדים בגן. הצגת הביצה שהתחפשה כיאה לחג פורים המגיע לטובה.
לראות אותה קופצת בין הילדים, רוקדת, עושה את כל התנועות, מחבקת אוהבת פשוט ילדה מושלמת. <מזכיר לי שלא שלחתי סמס לאמא המופלאה שלה להודות לה על הגידול המוצלח> שהסתיימה הפעילות הילדה לא רצתה שאלך. עבורי זה סימן שהכל תקין, אז נשארתי עוד קצת עד שהתרצתה וכל ההורים הלכו.
אצתי רצתי לעבודה, דווקא מתקדם יפה במה שעושה ומשם לצהריים עם קולגות לשעבר. אמנם הם קצת מרובעים, אמנם הם ילדים טובים. אבל הם אנשים שמחים מלאי חוש הומור, חכמים ונעימים. זללנו בטיקה ארוחת צהריים טעימה, סיפורי רכילות וחלם, עדכונים הזמן חלף בלי ששמתי לב. היה פשוט תענוג לפגוש אותם, חשבתי זכיתי להכיר אותם בחיי.
שוב בעבודה והיום עוד קצר. כמו שהחתולה הגינגית אומרת יום חדש הרפתקאות חדשות. |