"מור, אני מפחדת"

בכיתי.

"זה באמת מפחיד."

היא אמרה וחייכה אליי.

הם שוב ליוו אותי, עשר שנים אחרי. ישבו איתי באולם הגדול, כולנו במתח. הפעם זו היתה בחירה שלי, ועדיין פחדתי.

הלכתי לתור עם התרמיל הגדול ונפנפתי אליהם בחיוך נרגש.

ואז עליתי עליו.

הוא היה ארוך ארוך. הוא היה חום, עשוי סנדות דקות קשורות בחבל. מסביב ההרים הירוקים האדירים של דרום אמריקה. מתחת תהום שחורה ובקרקעיתה נהר רחב סוער. יכולתי מרחוק לראות את הגדה השנייה.

הסתכלתי אחורה לרגע, מעיפה מבט אחרון אל הגדה שעזבתי. רחבת ידיים ופוריה. יפה ופורחת, חרקים מעופפים. ממטרות מתיזות זרמים של מים בקשתות אל האדמה. תעלות. היו בה גם בורות והיו בה גם חלקים צחיחים. ביי ביי. 

"את יפהפיה."

הוא אמר לי בעודו ממשמש בלי בושה אזורים נרחבים מפלג גופי העליון. הוא היה יפהפה בעצמו, גבוה עם עיניים תכולות וזקן בהיר של מוצ'ילרים. פגשתי אותו בדרך, באחד האזורים הרחבים של הגשר, שם עצרתי לנוח. ולחגוג.

"בואי אליי לאוהל".

"לא נראה לי.." צחקתי אליו.

"בואי, רק נישן".

"אהה".

לא הלכתי אליו, למרות שהיו כמה רגעים שהיססתי. הלכתי לישון לבד, חושבת עליו, על הבחור שלי, על מי שאני רוצה למצוא. פנטזתי אותנו מחייכים אחד אל השני, מדברים וצוחקים ואח"כ מתנשקים.

חשבתי עליו בלי סוף.

וחשבתי על עצמי. בצעידות הארוכות, בהסעות שהיו בדרך, חסרות הזמן, בלילות לפני השינה, בנופים חסרי המרחב. בכאבי הבטן וכאבי הלב, ברגעים המרגשים.

חשבתי על מי שהייתי כשהייתי קטנה. על הגן. על השמלות עם השרוולים התפוחים והפוני. על הבית ספר, המחנכת של כיתה א' וב'. על החבר'ה שהתגבשו לאט. על הצופים, על הטיולים. על שיעורי הספורט, על המחשב החדש שקיבלתי כשהייתי בכיתה ח'. על הסכין היפני. על הנשיקה הראשונה. על החניכים. שעות וימים ושבועות. מחשבות וחלומות ובהייה ריקה.  

"נו, את מפחדת?" שאלה אותי שילה, שותפתי לטיול