החודש הזה קצת סחט אותי נפשית. הטלנובלה של החיים עולה על כל דמיון.
- טרגדיה של חברה השאירה אותי ללא מילים. עדיין מדחיקה.
הפחד והעצב מעכבים אותי להיות מי שאני ומצד שני הטראומה הזו גורמת לי לרצות לנצל כל רגע שיש לי ודוחפת אותי להמשיך. גם ככה תמיד יש לי קוצים בטוסיק. עכשיו זה מקבל יותר ביטוי. לא רוצה לחשוב על זה. לא רוצה לדבר על זה. - מעבר דירה זה אף פעם לא דבר פשוט.
מישהו אמר לי פעם שכשאמא שלו רוצה לקלל מישהו היא מאחלת לו שיעבור דירה כל שנה. אני מתחברת לזה. עם הכיף של כל הדברים החדשים זה עדיין די סיוט.
הייתי שמחה לגלות שגמדים קטנים סידרו לי הכל בצורה הגיונית והשאירו לי ספר עם ההוראות של איפה נמצא כל דבר.
יקח לי זמן להתרגל לבית החדש. לאט לאט הקירות נהפכים לבית.
ככל שאני אבשל יותר,ככה אני ארגיש יותר בבית. כי הרי מקסיקנים מבשלים עם אהבה (זה מה שיש להם חוץ מתירס וצ'ילי).
- שלושה חברים שלי התחתנו בשלושה שבועות. כל חתונה אחרת לגמרי מהשנייה.
אם היו שואלים אותי לפני שנתיים מה אני רואה בעתיד של כולנו לא הייתי מתקרבת בכלל למציאות. כמה דברים למדתי בשנתיים האחרונות...
אני יודעת שיש הרבה אנשים שחושבים שילדות קטנות חולמות על יום החתונה שלהן.
אני יוצאת דופן. לפחות בזה...
לפני כמה פוסטים ביקשתי שמישהו יתן "דיו" לחיים, כדי שהכל יתחיל לזוז קצת. החודש הרגשתי כמו בפעם הראשונה שנכנסתי לים בגיל שלוש. אז, זרמתי עם הים והגלים לקחו אותי איתם, הפכו אותי וגילגלו אותי עד שהמשפחה שלי "אספה" אותי ונתנה לי לנוח על החוף. הרגשתי מותשת מצד אחד ומצד שני מאושרת שניתנה לי ההזדמנות הזו לחוות את הים, להתרגש, לזרום ולחיות. |