השכמתי מוקדם.האמת שהצלחתי להפתיע את עצמי.הדיאלוג שניהלתי עם הספק שבי אתמול בערב נעלם ברגע שכף רגלי חשה את קרירותה של המרצפת.מיהרתי להתלבש ויצאתי לדרכי.

 לא צריך להמתין ליום ראשון או לתקופות של:"אחרי החגים" בשביל להתחיל התחלות.כל רגע נתון יכול להיות שחר של יום חדש.החלטתי שאימון בוקר עדיף עבורי מאימוני הערב שנהגתי לבצע מידי פעם. יש אנשים של בוקר ויש של ערב ויש של קודש ויש כאלו של חול.בחרתי להקדים את הפסח ולבצע סדר חדש. רה ארגון בשגרת יומי.שגרת מחשבותיי.בשעה מוקדמת (5:00) המחשבות עוד לנות את שנתן.אינן מעירות את הספק שישן בחדר ליד.זמן טוב לאימון הסכמתי ועודדתי את עצמי.

 באימון בוקר מוקדם במושבה (גדרה) יש קסם מיוחד.ניכר שגם ריצה מהירה אינה משפיעה על הזמן שעומד מלאכת.הכל עדין דומם.מגבעה המשקיפה מזרחה ניתן לראות את זריחת השמש הממאנת להגיע לעמל יומה ואת הירח מצידו השני מסרב לשקוע.עצרתי לרגע לספוג את הרגע. לספוג ולטעום את הרגע בטעם תלתן , טבול בצינת בוקר מקומית. 

מדהים לראות כיצד הטבע מתייחס לשעון היום.הוא, הטבע, לא נלחם בסדרי עולם.הכל מתוזמן כמו שכתוב בספר...שגרת יום ושגרת לילה, שגרת חורף ושגרת בוא האביב. עלי כותרת שאתמול פרחו בעוצמה כה רבה עדין לא הגיעו לעבודה..מרבד משטח פרחי התורמוס עדין לא בוהק כתמול שלשום.שום ציוץ לא נשמע.ורק עורבני שחור כנפיים הלך לאיטו.אפילו לא ניתר.ניכרה עליו עייפותו ואו שהספק העיר אותו מוקדם מהרגיל.עורבני האזור יהירים הם.נדנוד ראשם אחורה וקדימה בזמן הליכתם מעניק להם את התואר: הטוני סופרנו של בעלי הכנף .

 עוד רגע קט והאימון מסתיים.המחשבות אודות הלו"ז היומי בפתח.גם הספק התעורר... אבל בדיוק כשהספק עמד להיכנס, בנם הקטן של אחד השכנים יצא מביתו מחופש.פניתי אליו ושאלתי:"למה התחפשת"? והוא השיב בנחרצות:"למרדכי היהודי"! והמשיך בפליאה:"מה, אתה לא מכיר אותו". חייכתי והשבתי:"בוודאי שאני מכיר.רק שכחתי כי-פורים היום בגני הילדים.והמשכתי לדרכי".

בתמימות של ילד קטן ובתחפושות כמו של פעם (ולא רק הספידרמן "ושאר הירקות המובילות" בערוצי הטלוויזיה) יש קסם מיוחד. הגעתי לביתי, והשאלה הראשונה שנשאלתי הייתה לפשרו של החיוך הענק שנמרח על פניי. הצהרתי: פגשתי עכשיו אץ משיב הרוח.משיב הרוח בדמותו של בן השכן מחופש באותנטיות ובמקוריות למרדכי היהודי.משיב רוח אמיתי.

הזכויות על שם הפוסט מוענקות לפקיד שפגשתי אמש. במהלך שיחתנו צלצל אצלו הטלפון.הוא התנצל בפניי וביקש לענות. לא סרבתי. הוא  הרים את השפורפרת, האזין, חייך מאוזן לאוזן וענה בקריאה רמה: "בוקר טוב גם לך, משיב הרוח". המילה:"משיב הרוח" טלטלה אותי בעוצמתה. נצמדתי לכסא, חושש לאבד את התחושה הענוגה ששרתה בפתיח שיחתו הטלפונית של הפקיד. במשפטו, השיב הוא לי את הרוח.