בשנים האחרונות (לפחות כך נדמה) חלה עליה בכמות סדרות עלילתיות איכותיות שמגיחות למסכינו.
אם אנסה לחשוב ולשים את האצבע על הנקודה בה חלה התפנית, התוכנית 24 תהא הסמן. זה לא אומר שלא היו סדרות איכותיות לפני כן, אך נדמה ש-24 הייתה הסדרה שפרצה גבולות של אקשן עלילתית טלויזיוני.

בסיכומו של עניין, יש פוטנציאל אדיר בסדרה טלויזיונית לעומת סרט עלילתי כזה או אחר. בסרט יש צורך לדחוס את כל העלילה והמסר לשעה וחצי-שעתיים (ולעיתים יותר), כשבסדרה יש יותר נינוחות. יש הרבה יותר זמן במצטבר להעביר מסר, להעמיק את ההיכרות עם הדמויות, לסבך את העלילה מספר מספר פעמים עד הקתרזיס בסוף, או עד הסוף הפתוח שנותן פתח לעונה הבאה.

היום אני רוצה לדבר על דקסטר. סדרה מבית היוצר SHOWTIME ששודרה עד לאחרונה בערוצי הסדרות של YES.

הסדרה “דקסטר”, מבוססת על ספרו של ג’ף לינדסיי “Darkly Dreaming Dexter” וסדרת הספרים שהגיעה בעקבותיו, היא סדרת דרמה אפלה המלווה את דקסטר מורגן, בחור חביב על חבריו ונעים הליכות. עבודתו היומית היא ניתוח תבניות התזת דם במסגרת מז”פ של העיר מיאמי.

כמו שכבר הכרנו ב-CSI - MIAMI, העיר מיאמי משופעת ברציחות ושאר חולות רעות. נו מה אתם מצפים. חם שם כלכך… אי לכך ובהתאם לזאת, לא חסרה עבודה לדקסטר יקירנו, והוא זז מחקירה לחקירה עם חבריו השוטרים במחלק הרצח ועמיתו במעבדה.

בזמנו הפנוי, הוא מתפקד כאח נאמן לאחותו שעובדת איתו במשטרה כבלשית במחלק רצח, כחבר של ריטה המקסימה והפגועה נפשית (בעלה בכלא על שהרביץ לה ואנס אותה) אמא לשני ילדים המקסימים לא פחות וכרוצח סדרתי של עבריינים עם דם על הידיים, אשר המערכת לא השכילה לתפוס ולמצות עימם את הדין.

חלק מרכזי בסדרה הוא הרציחות שדקסטר מבצע. הטקס בו הוא מבצע אותן מתואר בפרוטרוט, הרעשים הרלוונטיים שנשמעים בעת ביתור הגופות השונות נשמעים אמיתיים והדקדקנות-פדנטיות שלו לגבי הניקיון עושה רושם קצת מחליא.

הדמות של דקסטר הוא דמות מופרעת להחריד. החיים הכפולים שלו מול אחותו, עבודתו וקורבנותיו יוצרת שרשרת מצבים מעניינת, ודמותו המגולמת ע”י מייקל הול מצליחה להעביר הרגשה אמביווילנטית לגבי מהות מעשיו.

זה לא הפעם הראשונה שנתקלתי ברוצח שגרם להרגשה אמביווילנטית.
לפני כשנתיים קראתי את הספר “הבושם” מאת פטריק זיסקינד, על בחור מוזר ומתבודד עם חוש ריח יוצא מן הכלל, שגדל הופך לרוצח פסיכופת. הוא הורג את קורבנותיו, כדי למצות מהם את הריח שלהם על מנת ליצור את תמצית הבושם המושלם.

האביווילנטיות באה לידי ביטוי בכך, שמצד אחד סלדתי ממעשיו ונגעלתי מהליכותיו החפות כל הבנה למשמעות האכזרית של מעשיו, אך מצד שני היה בתוכי קול קטן שקיווה שיצליח בתכניותיו. הוקסמתי מהעובדה שהיה קיים בי רצון כזה - רצון שיצליח בתוכניותיו, גם במחיר חייהן של בחורות חפות מפשע.

יצא סרט ע”ב ספר זה לא מזמן.

  הסרט שהיה יפה ונאמן לספר, לא הצליח לטעמי לשחזר את הרגש הזה. אותו רגש קטן שרוצה שיצליח. אני חושבת שהסיבה לכך, היא שמוחי לא הצליח לדמיין את שיטת ההרג הנוראית שלו, ולכן יכלתי לספוג את מעשיו. בסרט, ראיתי את הגילום המציאותי של מעשיו, שהיה נורא ואיום, וכל סימפתיה ואהדה למטרתו נמוגה.

 בחזרה לענייננו.

מעשי הרצח של דקטסר נעשים בצורה כה קלינית. החדר עטוף כולו בניילון, תמונות הנרצחים של הקורבן מפוזרות על הקירות, דקסטר לבוש כקצב מהגיהנום והקורבן עטוף בניילון (נצמד?) לדרגש ההריגה.

הוא לא מתנצל על מעשיו. הוא גם לא מתענג על רגעי ההריגה. הוא ענייני להחריד, פרקטי ויומיומי. זה מה שהוא. הוא רוצח סידרתי.

הוא מודע למעשיו, יודע שעליו להחביא את הפן הזה שבו מהעולם, כי אפאחד לא יבין. רק אחד הבין - אביו המאמץ.

לאורך הסדרה, שנוטה לעיתים לאנאליזה מוגזמת, הדמות של דקסטר כלכך קרה ומעשית. הוא ממש מפלצת מאורגנת, חסרת רגשות וחסרת חרטה. איך יכול להיות שמתעוררת בי אמפתיה כלפיו?

בהמשך לנקודה למעלה, מה שלעיתים הרגיז אותי בסדרה הוא ניתוח היתר של הגיבור על מעשיו. לאורך כל הסדרה, הגיבור מקריין לנו את מחשבותיו וניתוח אנאליטי של חוסר רגשותיו כלפי מצבים שונים שהוא חווה.

 מוזיקה -
במרבית הסדרות העכשוויות, נדמה כי מוזיקת הרקע היא רק לרקע, ואין התייחסות אמיתית והתאמה של המוזיקה לסצינות השונות. למעשה, אני יכולה לחשוב רק על סדרה אחת שאהבתי את מוזיקת הרקע בה - “חיים על מאדים”.

אתקן את עצמי. יכול להיות שיש הרבה מחשבה מאחורי התאמת המוזיקה לסדרה ולעלילה, אך היא לא מורגשת. בניגוד לכך, מוזיקת הרקע בדקסטר מצויינת. יש קו מנחה, איזשהו מוטיב מלודי שחוזר על עצמו לכל אורך הסדרה החל מנעימת הפתיחה ועד לסוף הפרק. מוטיב קליל ונעים שבא בסתירה למעשיו הרצחניים של הדמות.. הסתירה הזו נעימה למדי.

האם אני בעד דקסטר? זה לא ממש משנה.
למרות הכל, עדיין קשה לי להאמין להפגנת חוסר הרגשות הזו של הדמות. “אני ריק מבפנים”, “איני מרגיש דבר”. אם דמותו באמת הייתה כלכך חלולה מבפנים כמו שהוא מתיימר להיות, הילדים של ריטה, חברתו היו קולטים זאת מיד. קשה להעמיד פנים מול ילדים. הם קולטים שקר באופן טוב יותר ממבוגרים.

 העונה השניה טובה יותר מהראשונה, לטעמי. פיתוח הדמויות הראשיות היה מעניין יותר והמרדף המרכזי בעונה השניה, בזמן שדקסטר מלווה אותו בגוף ראשון היה מלהיב למדי.

לסיכום, סדרה מומלצת.
גם סדרה אחרת של דקסטר, מומלצת אף היא, אך מטעמים אחרים לגמרי, היא המעבדה של דקסטר.

אני לא היחידה שמצאתי נקודות דמיון בין הסדרות.
בקישור הבא יש הומאז’ נחמד.

http://www.solstice.co.il/comics/view/6