שלום סבא,
כמעט שנה שלא כתבתי לך, ואני בכלל חושב שלא נפרדנו כמו שצריך. מה אתה אומר?
הרבה דברים השתנו אצלי, אצלנו, בכלל.
קודם כל, יש לי חדשות בשבילך: לסבתא תיוולד נינה. כן כן.
אני אהיה דוד. הנכד הבכור שלך יהפוך להיות אבא.
מרגש לא? סבתא ממש בכתה מהתרגשות.
באותה הזדמנות רציתי גם להתנצל, בכל זאת, אתה יודע, לא ביקרתי אותך כמעט שנה. רציתי נורא ביום ההולדת שלך, שנורא קרוב לשלי ממילא, ומרוב שדחיתי את זה לא ביקרתי אותך. ולא, לא שכחתי.
איך אני יכול לשכוח אותך סבא? נו באמת.
אגב, רנו'ש היה בכלא הצבאי. אל תשאל, היתה מלחמה של ממש, מבצע "חומת מגן" קראו לזה... הוא סירב להתייצב לצו המילואים ונשפט כמעט לחודש מחבוש. אני עזבתי את העבודה והייתי מובטל חודשיים. חיפשתי אולפן הקלטות להתחיל לעבוד בו. ונחש מה?
מצאתי שניים. אני עובד בשני מקומות.
תדע לך שאני ממש נהנה לנהוג על המאזדה שלך. אחלה אוטו. אבל הוצאתי את המושב שעושה מסאז' בגב. לי ולאבא זה הפריע קצת.
לא אכפת לך נכון?
יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לספר לך, שרציתי שתראה.
לפני שבועיים איה עברה ניתוח. הוציאו לה גידול מהצוואר. היית מאמין? כמעט בת שתים עשרה, וצריכה לעבור את כל הסיוט הזה.
איך שם סבא? תספר משהו... תגלה לי. תמיד צחקת על היושב במרומים. הבטחת שכשהכל ייגמר תספר לנו מה באמת קרה במגילת אסתר. לפני פורים זה קרה. זוכר? טוב, איך אתה יכול לשכוח. ואבא אמר לך שהכל יהיה בסדר ואתה ענית "אולי".
למה סבא? מה ידעת? בחרת בזה?
התעייפת, נכון סבא? אחרי שבעים ושמונה שנים, ומשפחה לתפארת, פנסיה טובה וחופשות ונכדים ושמחות- אתה רוצה לנוח.
אני לא אפריע לך. כמו שלא הפרעתי לך כשישנו ביחד אחרי שאספת אותי מהגן. אני חושב שכבר נגמרו לי הדמעות. אבל לפעמים בלילה, בשעות הקטנות... או אצל סבתא, מול התמונות שלך כשאתה מופיע בהן צוחק ומאושר, לפעמים אז אני מתחיל לראות מטושטש ודמעה חמה ומלוחה זולגת לה, ככה לאט...
הכל השתנה סבא. הכל מוזר לי. עומד לי בגרון כמו גוש בטון. סירבתי להאמין שהלכת. שלא תשוב עוד. שלא אראה אותך במוצאי יום כיפור, מברך, מנשק. מספר כמה בדיחות. שלא אראה אותך מוציא שישיית בירות מהמקרר עם נקניק קבנוס ומגיש לי. זוכר? "ארוחה של גברים" קראנו לזה. הרגשתי שתלשו לי את הלב בלי הרדמה. נשאתי אותך לקבר שלך. פתאום נראית לי קטן יותר. אבל לא חלמתי לעשות את זה. סבא שלי...האבא השני שלי...
שאני אקבור אותך? הרגשת שזה הסוף סבא?
הבאתי מהמוסך המרכזי את כל מי שעבד איתך. חיפשתי אותך שם במוסך, עם האנשים האלה שחלקם גדלו איתך וחלקם אתה גידלת. ולא ידעתי איפה לחפש את עצמי. וגם עכשיו הדמעות זולגות מעצמן. אני מתקן לסבתא בבית כל מה שאפשר. משתמש בכלי העבודה שהיו שלך. אני ילד טוב. רציתי שתראה אותי מתחתן.
רציתי אותך לעוד מיליון שנה... סבא שלי.
אני אוהב אותך סבא. מתגעגע נורא.
שלום
אלעד
27.02.2002 - 14.10.1924
©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צודקת יקירה. מופלא וטוב לב.
תודה שביקרת כאן.
סבא זה כזה דבר מופלא, טוב לב, לא מאיים.
גם אני מתגעגעת לחמוד הזה שגידל אותי, אהב ללא תנאי ולא שפט.
מרגש כתמיד*
תודה פצפצת
מרגש....
געגועים לפעם
למשהו שלא יחזור עוד
אכן, אמת בדבריך.
תודה רבה מיכל :)
אויש, אלעד
זה קורע.
נורא-נורא עצוב.
אבל, אני רואה גם משהו אופטימי
זכית לקשר המופלא הזה
זכית לשנים איכותיות (גברים, כתבת)
אצלי זה נגמר לפני שהבנתי מה קורה סביבי...
מקווה שעם כל כאב הפרידה, אתה מצליח לשמר, להתחזק וליהנות מהזכונות היפים והמשותפים.
מיכל
קרעת אותי. עכשיו המלוחות סוללות את דרכן על פרצופי.
כוכב על כשרון ההבעה.
טאקילה, תודה רבה על התגובה שכתבת. גם את ריגשת אותי.
אלעד.
מדהים שכמוך,
בכיתי איתך ככה לאט לאט
בין המילים שכתבת שקראתי
והתרגשתי מהן.
חיבוק גדול}{
כנראה שזה לופ כזה:
אתה מרגש ומתרגש :)
זה הדדי!
אני חושבת שאתה ממש, אבל ממש
לא מפריע לו
ואף פעם לא הפרעת.
אמרתי לך שיש לי לב מאבן ושאני מזמן כבר לא מתרגשת, נכון?
כאן לא יכולתי שלא..
כל כך אישי, מוכר ועצוב..
זה מדהים. את הילדות שלי העברתי בעיקר אצל סבתא שלי שהייתה כמו אמא שנייה.
כשהיא מתה הרגשתי בדיוק ככה. מתארת לה את החיים הבוגרים שלי בקול של ילדה.
לא ידעתי שבנים יכולים להרגיש ממש אותו דבר כמו בנות. :)
שיר (את מרשה לי לקרוא לך שיר, נכון?)
תודה רבה על התגובה החמה. למרות שזה קטע קצת ישן, קראתי אותו אתמול שוב, ועוד פעם בכיתי כמו בפעם הראשונה. לא נורא שחיכיתי שנתיים כדי לכתוב אותו, נכון? עשית לי טוב בלב שכתבת כך, משהו מחמם. תודה רבה, תודה.
אקרמן... מותר לי לקרוא לך אקרמן?
מוזר לי לקרוא, גם אקרמן וגם את מה שכתבת, אבל נצבטתי, והייתי חייבת להגיב (כי אם יורד עלי גשם אני נרטבת...).
מרגש, קורע, צובט - לתלות! כל כך אמיתי וכל כך נוגע. סבא שלך יכול להיות גאה בך, שם למעלה. יש לו נכד מיוחד ומוכשר. אפשר לנשום עכשיו קצת יותר טוב, למרות הגעגוע...
מאוד הזדהיתי עם המכתב.
נכון שלפעמים מתחשק שיחזרו ליום יומיים רק בשביל להעלות איתם זכרונות?
אולי להכיר אותם שוב ממרום גילנו?
כשסבא יושוע נפטר, הייתי בת 10. ואני זוכרת שהמחשבה הראשונה שלי היתה 'איזה הפסד נוראי זה, שאני לא בוגרת מספיק להכיר אותו כמו שצריך. עוד לא הספקנו כלום'.
הזכרונות שלי ממנו הם טפשיים.
שהיה מעמיד את הנכדים (היינו אז שלושה) בשורה ומקליט אותנו שרים על טייפ סלילים.
שהיה אוכל גבינה צהובה עם חורים במטבח, מושיב אותי לידו. הוא אוכל את הגבינה ואני את החורים.
שהיה קורא לסבתא 'אמא' והיא היתה קוראת לו 'אבא'.
ואת ההומור המיוחד והשובב שלו.
דברים כאלו.
תודה
אני כותבת חנוקה מדמעות,
דיי מביך מול מסך מחשב ערירי.
החיים הללו חזקים מהכל
הגעגוע
החסר
האהבה.