כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חדשות מהמגירה

    הכפתורים הלא נכונים האלו שנלחצים לי לפעמים...

    0

    דברים שרואים משם

    0 תגובות   יום רביעי, 19/3/08, 21:51

    גררתי את הפולדר העמוס לעייפה אחרי לאורך שביל הגישה האינסופי. הכנתי מבעוד מועד את החיוך הכי מוצלח שלי, קימצתי את כף ידי לאגרוף ודפקתי בדלת בנימוס.

    את הדלת פתח גבר הנראה בסוף שנות העשרים שלו, בעל חזות מזרח-תיכונית מובהקת. קרני השמש האחרונות של היום מדגישות את חיוכי - כמעט משמיעות "טינג" קטן - הצהרתי, במבטא בריטי מזויף, כי באתי להראות לו אוסף אקלקטי של ציורי שמן. הייתי מחליפה מבטאים בקצב מסחרר בעבודה הזו. עברתי על כל ספקטרום האפשרויות, החל באמריקאי; סקוטי; בריטי; אירי; קוקני; ישראלי. אפילו בג'מייקני השתעשעתי פעם-פעמיים. כשאת דופקת על עשרות דלתות ביום, רובן נטרקות על פניך בגסות, מחויב המציאות התמצאי דרכים לשעשע את עצמך.
    הגבר עמד במפתן, המום, כאשר אני מזמינה את עצמי בידידותיות, כמו שרק סוכנת מכירות משופשפת יכולה, להיכנס לביתו.


    "מאיפה אתה?" שאלתי. הוא היסס והפטיר במבוכה שמוצאו מזרחית לכאן. ציינתי לעצמי שהוא בוודאי מאחת מארצות ערב, בהתבסס על תווי פניו והמבטא החזק שלו.

    התיישבתי בשילוב רגליים על רצפת הסלון שלו, מביטה בקירותיו העירומים לחלוטין ורואה רק הזדמנות עסקית מוצלחת. בסלון ישב גבר נוסף, צופה בטלוויזיה. שאלתי לשם. הם הביטו אחד בשני במבוכה והציגו עצמם כמוחמד ואיברהים. אמרתי להם ששמי גל.
    שניהם כיווצו את גביניהם ושאלו אותי איזה מין שם בריטי הוא גל.
    שקלתי אם להסגיר את מוצאי. בכל זאת מדובר בשני גברים ערבים, מוסלמים ככל הנראה - ואולי ההזדמנות העסקית שלי תסתיים באטבח אל-יהוד.
    'זה הזמן ליישם קצת מהפלורליזם שאני תמיד מדברת עליו', גערתי בעצמי - ואמרתי להם שאני מישראל.
    למרבה שמחתי, שלא לומר פליאתי, הם חייכו חיוך רחב. "אנחנו שכנים", אמרו בשמחה.
    הסתבר ששניהם היו סטודנטים עיראקיים הלומדים באוניברסיטת גולווי שבמערב אירלנד מזה ארבעת השנים האחרונות.

    לאחר שהראיתי להם כשלושה ציורים, איבדתי עניין בתמונות שלי עצמי. לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות הנדירה הזו לשוחח עם שני אנשים, שהפער התרבותי והפוליטי ביננו רחב כל כך. הרי מפגשים כאלו היו הסיבה שלשמה נסעתי לאירלנד מלכתחילה. "ישראלית מוכרת ציורי שמן מזויפים לשני עיראקים באירלנד" זה או פתיח לבדיחה משנות השבעים או ניסוי סוציולוגי שאין כמותו.

    הם צפו בחדשות ה-CNN. בדיוק היו דיווחים מזירת הקרב בעיראק, למרבה האירוניה. רציתי להתחבב על ידידי העיראקים ולכן מיהרתי להפגין את דעותיי השמאלניות במונולוג חוצב להבות של חמישים וארבע שניות על צביעותה של מדיניות החוץ האמריקאית בכלל ושל ג'ורג' בוש בפרט; על מסעות הצלב המערביים נגד מדינות ערב בשנים האחרונות; על ההרג המיותר של אלפי אזרחים עיראקים וחיילים אמריקאים על מזבח הקפיטליזם המוסווה תחת ערכי ליברליזם ודמוקרטיה.

    הם הביטו בי, משתוממים. לא הבינו מדוע שאחשוב דבר כזה.

    "מה זאת אומרת?!" קפצתי, "התמונות; ההרוגים; הנשים המתאבלות; העוני; הרעב; המחלות; החורבן..."

    "את חושבת שהיה לנו טוב יותר תחת המשטר הרודני והאפל של סאדאם?" שאל איברהים בתוכחה.

    "לא," גמגמתי, "אבל, ובכן, לפחות היה זה סטטוס קוו, לפחות אף אחד לא הכתיב לכם שהערכים שלכם שגויים ושלנו טובים יותר..."

    "הכתיב? לא, לא הכתיב", צחק מוחמד, "היכה; אנס; השפיל; ירה. להכתיב הוא לא הכתיב מאום."

    הם הסבירו לי שהמצב בעיראק אינו גרוע כפי שמצטייר בטלוויזיה. שרובם ככולם של העיראקים תומכים באמריקאים ומוקירים להם תודה. הם סיפרו לי שנשותיהם וילדיהם לא קיבלו אישור הגירה לאירלנד - והם עדיין בעיראק - ורק בגלל המדיניות האמריקאית הם הרגישו בטוחים מספיק להשאיר אותם שם.

    הייתי המומה. אמרתי להם כי התמונה המצטיירת בתקשורת שונה בתכלית מזו שהם מציגים לי.

    "בתור ישראלית הייתי מצפה שתדעי על בשרך שיש לנטרל את הקוריוזים התקשורתיים", אמר מוחמד.

    "סליחה?"

    "את חושבת שאם הייתי מאמין לתמונה החד-צדדית של התקשורת הייתי מכניס ישראלית לביתי? הרי הפרובוקציות של חמאס בתקשורת העולמית מציגות את הסכסוך כרומנטי ומשולל היגיון, שלא לומר כמו ג'נוסייד במלוא מובן המילה. אימהות בוכות; חיילים מאיימים; ביוב זורם ברחובות..."
    "זה לא כאילו הדברים הללו לא קורים," מיהרתי לציין, כנציגת ישראל-השמאלנית-בגולה.
    "כנראה שהם קורים. אבל על כל אם פלשתינאית שבוכה ישנה אם ישראלית שבוכה. על כל בית פלשתיני שנהרס נוחתת רקטה בשדרות שזורעת חורבן.
    "זו לא אשמתכם שאתם יותר מוצלחים בכלי הרס."
    בשלב זה הוא התחיל להפציץ אותי במידע. הרבה יותר מכפי שידעתי אני והרבה יותר משהצלחתי לקלוט, בייחוד לאור העובדה שהייתי בהלם מוחלט מדבריו. מספרים; סטטיסטיקות; עובדות. נאלמתי דום לנוכח כמות הידע שהוא הפגין, והאובייקטיביות בה נאמר הכל. לא ערבי כפרי; שאינו יודע קרוא וכתוב ומונע בידי שנאה עיוורת לכל מכשיר שאינו מונע על ידי חמור, כפי שהמדיה מציירת לנו. כלל וכלל לא.
    אמרתי לשניים שהתנהגותם מפליאה אותי. הם צחקו.
    "שלושתנו", אמר איברהים, "כולה בני אדם. קלישאה, אבל נכונה. נתקענו בתוך סכסוך של ילדים קטנים ואגוצנטריים, שמשום מה מנהלים לנו את העולם, ונגזר עלינו לשנוא אחד את השנייה. סתם כי כך נאמר בחדשות.
    "אבל האמת, מה לנו ולזה?"
    חייכתי. לא יכולתי לסנן את שיחתו השמינית של ראש הצוות שלי, שהסתבר שהמתין לי בפתח השכונה בה עבדתי מזה ארבעים-וחמש הדקות האחרונות.
    אמרתי לו שאני מיד יוצאת ובישרתי למוחמד ולאיברהים שעליי ללכת. נפרדתי מהם בלחיצות ידיים ידידותיות והבטחה שאקפוץ לבקר אם אשוב אי-פעם לאיזור.
    מסתבר שדברים שרואים משם באמת לא רואים מכאן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      גל.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין