ההססנים שביננו בוחרים פחות. לא כי אין להם צורך, אלא כי לוקח להם יותר זמן. 

הילדים, נראה לי, בוחרים לא מעט. כי הם עוד לא רגילים ולא לוקחים כמובן מעליו. מצד שני, אנחנו כל הזמן אומרים להם מה לעשות. דתיים בוחרים פחות. האמנם?

איזה קינוח להזמין? האם למכור מניות טבע? האם להעלות לו את השכר? האם לנעול היום נעלי עקב? האם לתת למניאק לעקוף אותי עם הסובארו שלו? האם לשלוח אותן לגן עם סוודר? כמה להציע תעריף שעה? לאיזה סרט ללכת?  

עץ או פלי לא עובד לי וגם אין קשר בין גורליות ההחלטה לבין הזמן שלוקח לי. כשאני עייפה אז אני חסרת החלטה (וגם חסרת סבלנות, אבל זה לא קשור). אתמול התלבטתי עשרים דקות יקרות לי מאד, לגבי מלון לנסיעת עסקים בחו"ל. כולה  יומיים, ממילא רוב הזמן אהיה במשרד. נראה לי שזמן ההתלבטות היה גדול מזמן העירנות שיהיה לי בחדר. מילא.  לעומת זאת, את האוטו שלי בחרתי בצבע כתום, מבלי לראות אותו, אפילו לא בקטלוג. היתה לי מין הארה לגביו. 

בהיותי אדם אנאליטי, החלטות מושכלות תמיד היו קלות לי. אבל זה לא תמיד מספיק. לפיכך, כחלק מגל הנפשגוף ששטף גם אותי, הרחבתי את המעגל ולמדתי להקשיב לקול הפנימי שלי. הבעיה היא שלפעמים הוא נורא חלש ואני לא בטוחה שאני שומעת מה הוא אומר, או מה אני שומעת: את גלגלי המוח, הדעות הקדומות,  או אכן האינטואיציה.

אז איך באמת בוחרים?