חָרָך בתריס ישן טפטוף של אור פֶּתָח של תשובה כוס תנחומים מלאה בהֶבֶל אמָּנוּת יפה היא הָאִילוּם אמָּנוּת נקייה וקלה לַמדי לְשוֹנֵךְ לומר 'אֵינִי יוֹדעת' היום עוֹדֵנו מחר איננו יִרְאַת חֵטְא קודמת לחָכֲמָה תקופת תַמּוּז בּפתח לוח השנה הפך דפיו, כמוני תרבות אנשים חַטָּאִים אי אפשר לַבָּר בְּלא תֶּבֶן אי אפשר _____________________________________________________ אפילו לא צומת. יותר כמו נקודה מדויקת. כזו שיכולתי לסמן עליה איקס מאוד מדויק וגדול, כבר עשור אחורה, לפחות. כל הדרכים הובילו בדיוק לשם. פעם אחר פעם. גם הדרך, אם להודות על האמת האילמת, אותה אמת, שנדרש נהר מילים על מנת להגיע אליה, לא דרשה הכוונה מיוחדת. שום מפה, אף שביל מסומן, אפילו לא מכשיר לוויני עם קול של מתכת. יכולתי לבד, בחיי. מזמן. עשור אחורה. לפחות. זה רק הקיץ הזה. אותו קיץ, שמקפיד לפקוד את מעוני, שנה אחר שנה, עשה בי שמות. משהו בתמהיל הריחות שהביא עמו, יחד עם השמיים הצבועים בתכלת הבהיר. אומרים שאי אפשר לשכוח ריח. מעין זיכרון כזה, שתמיד יזרוק אותנו חזרה, בדיוק, אבל בדיוק, לנקודה בה פגשנו בו בראשונה. ככה שיחק בי כל שנה הקיץ. הוא הקפיד להגיע, אני חזרתי לחלום. ככה, בעקביות, מתעלמת מהאיקס הגדול שלי, מה"הגעת אל היעד" שהלוויני צועק, מכל הסימונים בשביל, שהיו ברורים. ברורים מידי, אפילו למאותגרת שבילים כמוני. עד בלי ירח. כל קיץ אותו חלום. עד בלי ירח. סוג של נצח של שניים. תקווה מחודשת שאולי יקרֵה לקְרָאתִי ידו מושטת לשאת, רחבה לתת קשר של קְיָמָא, בר נגיעה ולא בשעת תעתוע, שאינה לא יום ולא לילה דווקא בשעת העומס, כשהכל פקוק, היום מתחיל לרדת, הלילה לעלות, שניים שנפרדו ליום, מתקרבים ללילה. עד בלי ירח, מלמלתי בתחילת כל תמוז. מוכת ירח. הלומת קרב. עלומה. הקיץ, כמו החורף, כּמוךָ, תמיד בא, על מנת ללכת בסוף. כשהוא חוזר, הוא כבר אחר לגמרי. קיץ חדש, הבטחה חדשה, ריחות חדשים. החלום נשאר. גם אני נשארת, מחליפה את הקאסט, מסדרת את השיער, מציירת קצת פנים, שלא יראו שהשנים והעצב נותנים סימנים בַּגופה. לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. הקודש נותץ. שברו של החלום נולד עם היחלמו. נעים היה לי ככה. בכל זאת ועל אף. שנים של חסד, בּבורות מִדַעָת. האושר לא טמון רק שם. גם לא הכישלון הגדול. לא אכפת לי מה יגידו. המפץ הגדול התרחש, ככל הנראה, שנים רבות אחורה. את רוב החלקים, אספתי באהבה בעצמי. כמה אחרים, הובאו לי באהבה גדולה לא פחות, על ידי אנשים, שהניחו יד מחבקת, על כתף צרה, לפרקים. מי מהם אהב ללילה, מי מהם, ליותר. חלקים אחרים ודאי יובאו לי, על ידי נוודים חייכנים שיזדמנו לחיי, כי אחרי הכל וגם לפני, אני בסדר, בחיי. ומה על השאר? חלקים אבודים, משחקים בלילה מואר בלי אף ירח. מתנתי לחלום שכמעט וקרה לי. חלקים של אישה. לגמרי אישה. כמעט ושלמה. זו אולי האמירה הכי מפויסת שאמרתי מזה זמן רב. אוטוטו קיץ. החורף כבר כמעט והיה. מחייכת. חיוך שלם, אמיתי וגדול. |