מי רוצה לשנות חיים?

TheMarker Cafeורדהל'התקופה מצויינתמי רוצה לשנות חיים?

תקופה מצויינת

מי רוצה לשנות חיים?

‎1

2 תגובות יום חמישי, 20/3/08, 10:34

אירועים שמשנים חיים הכל היום משווק תחת הלוגו: אירוע משנה חיים! יום פתוח במכללה שכוחת מקום, נקרא פתאום, "אירוע שמשנה חיים"... הקדחת של אלון גל הכניסה את הביטוי הזה לחיינו, מכל חור טלוויזיוני... אמור מעתה B.N.I ולא D.N.A. השבת עשינו על האש ביער עופר. בני כיתתי, שנשארו בארץ. יובל בקנדה, התאומים אבי וחיים באמריקה, רוסו תמיד מבריז ברגע האחרון. והנה, למרות האירועים משני החיים שכולנו עוברים, אנחנו מסתובבים כל החיים סביב אותם אנשים, וכמו בכל מפגש, אנחנו צוחקים עד שהבטן כואבת ממש מאותם סיפורים, שותים יין ואוהבים אחד את השני. זאת קבוצת תמיכה אמיתית. הילדה יוצאת עם הנוער העובד לפולין, וקוראת לי את התוכנית: יום אחד הם במיידנק, יום אחר באושוויץ. זה כמעט יותר שואה, מאלה שחוו את השואה. ה"הם" היו במחנה ריכוז אחד, ואילו ילדינו לא מחמיצים אף אסון. אני לא בעד הסיורים לפולין, אבל מי שחוזר משם מדווח על "אירוע משנה חיים". כמו השואה שהייתה אירוע ששינה עם. ראיתם את הסרט "מועדון קרב"? סרט עצום, "משנה חיים". סרט מוחץ, קצבי ומדהים. מספר על בחור שלא מצליח להירדם בלילה, והרופא שלו גוער בו, "זאת בעיה? אתה יודע איזה סבל יש בעולם? תצטרף לקבוצות תמיכה ותראה מה זה סבל. יש קבוצת תמיכה לאלכוהוליסטים, לחולים סופניים, לבעלי סרטן בבלוטת הערמונית..." וגיבורנו, השחקן הנפלא אדוארד נורטון מתחיל ללכת לקבוצות התמיכה האלה ערב ערב. צופה באנשים מתחבקים, בוכים, נחשפים עד העצם ומקבל פרופורציה. הקבוצות מרגיעות אותו, עד שהוא פוגש באחת מהן, בחורה, מרלה שמה, שמגיעה גם היא לכל הקבוצות! כולל הקבוצה הגברית שם רק חולים של סרטן הערמונית, והוא שוב, מעצבים לא נרדם בלילה. בפינת הקפה הוא אומר לה בכעס, "את מתחזה. נכון? אין לך ערמונית!!!" והוא מציע לה להתחלק בימות השבוע, כדי שלא ייפגשו.אולי זה האביב, אבל בעצם, תמיד אהבתי קבוצות, סדנאות, פסיכולוגים, מסאג'ים (כן, זה קשור!). לאחרונה התחלתי ללכת לכל כך הרבה קבוצות, שכבר לא נשאר לי זמן לחיים. 5 קבוצות בשבוע. בואו נראה. ביום ראשון אני ב"ימימה", קבוצה רוחנית, בפרדס חנה. ביום שני, 7.30 בבוקר בנמל קיסריה, B.N.I קבוצת תמיכה ליזמים, ובעלי עסקים, מתחומים שונים, שמפרים ומקבלים עזרה מבני המקצועות האחרים. ביום שלישי, בחדרה, עוזרים לי להקים עסק משלי. ביום חמישי אני משתלטת על רזי גוגל, וקבוצות חברתיות מגוונות, שנמצאות רק בחלל הווירטואלי. בימי שישי אני שוב בחדרה, בקבוצת גמילה (מקבוצות גמילה. חחח). ויש "קבוצה" שהיא משפחתי, הדבק של כל הסדנאות. אבל להגיד לכם, שמשהו מכל אלה שינה לי את החיים? לא בטוח, כי הנה, בשבתות אני ב"קבוצת" מטיילים בטבע, שאלה הם חברי, בני כיתתי מגיל 12. "ילדי" כיתת "סער" משדות ים, שעברו כבר את גיל החמישים... היינו 9 בנים ו–3 בנות. יחד נסענו לבית הספר האזורי במעגן מיכאל, עבדנו במרצפייה בשנת הבר מצווה והתחרמנו אחד על השנייה בסלאוו צמוד. אותם אנשים כל החיים, ורשימת החברים הקרובים והטובים נסגרה מאז. אני משתנה, כי אני משתנה. בלי קשר לכלום. כזאת אני. נולדתי עם ממיר.את ילדתי, שחוטפת מדי פעם עצבים על חבריה הקרובים, אני מרגיעה, שהילדים האלה, איתם היא גדלה, יהיו קרובים אליה כל החיים. הם משפחתה המורחבת, על בני הזוג שיהיו להם, וחיות המחמד. "אמא, אם את אומרת לי שבעוד 20 שני אני אהיה בקשר עם ____________, עכשיו אני מתאבדת". "גם אני חשבתי ככה, כשהייתי בגילך", עניתי לה, "והנה..."

דרג את התוכן: