כותרות TheMarker >
    ';

    פוליטיקה זעירה

    בעיקר על החוויה הפוליטית וקצת על אהבות אחרות-כיצד מתנהלים הדברים במאה ה-21 בין אידאולוגיה למסחר. על האדם כחיה פוליטית, על תרבות ואידאולוגיה. על נושאים שברומו של עולם ועל זוטות מן הקרקעית.

    ארכיון

    0

    למות בכבוד

    28 תגובות   יום חמישי, 20/3/08, 11:45

    שאנטל סביר

     

    שאנטל סביר התחננה שיעזרו לה למות. היא סבלה מכאבים עזים וממחלה איומה בסינוסים שגרמה לפניה להתעוות ללא הכר ולאיבוד ראייתה. הגידול שהתפשט על פניה וגרם לה סבל רב היה גידול פעיל שאיננו ניתן לריפוי.

     

    שאנטל נאבקה בכל הרשויות הצרפתיות על הזכות למות בכבוד ועוררה וויכוחים ודיונים ארוכים בצרפת ומחוצה לה על הנושא של המתת חסד פעילה. בניגוד לאפשרות הקיימת כיום על פי חוק, לנתק חולה סופני שחייו תלויים במכשירים ולאפשר לו על ידי כך למות, במקרה של שאנטאל חייה לא היו תלויים במכשור רפואי ולכן בית המשפט ראה בבקשתה עזרה פעילה להתאבדות וסרב לסייע לה.

     

    אתמול בערב, לאחר שבית המשפט בדיז'ון דחה סופית את בקשתה,  שאנטל שנואשה מפתרון חוקי של כבוד, נטלה את חייה במו ידיה ונמצאה מוטלת ללא רוח חיים בביתה. "אינני יכולה עוד לשאת את הכאב הגעתי עד לסף היכולת שלי" אמר שאנטל לפני כחודש כאשר הגישה את בקשתה לרשויות הבריאות בצרפת. 

     

    שאנטל סביר הייתה אשה צעירה בת 52, מורה בבית ספר ואם לשלושה ילדים שתמכו בה ובמאבקה להשיג את הזכות למות בכבוד.

     

    הרפואה המודרנית יכולה לחולל ניסים, להציל נפשות להבטיח הארכת חיים לאנשים שכבר אפסה תקוותם. אך מערכת הבריאות המודרנית ומנגנוני המדינה מתקשים עדיין להתמודד עם הסוגיה של הפסקת חיים. כיצד יש לנהוג באנשים שאינם רוצים עוד לחיות וכיצד המדינה או המערכת הרפואית יכולה לקחת חלק בתהליך כזה?

     

    בצרפת התקבל חוק בשנת 2005 שמסדיר את הזכות למות בכבוד, במקרים שבהם ניתן להפסיק את הטיפול ולהניח לחולה למות מוות טבעי אך החוק איננו מאפשר המתת חסד פעילה.

     

    שאנטל יכלה להתאבד גם ללא עזרה של המערכת הרפואית, היא לא הייתה זקוקה לאיש על מנת לבצע זאת, אך היא ראתה בהתאבדות כזו התקפלות בפני המחלה ופגיעה בכבודה האנושי. המערכת הרפואית והמשפטית לא הותירו לה ברירה אחרת על מנת להימלט מן הכאב. החוק הנוכחי אפשר לה רק להיכנע לאט למחלה ולעבור את כל הייסורים הצפויים בדרכה לעולם הבא.

     

    יש לנו תסביך עם המוות, אנו יכולים לחיות באדישות עם מוות יומיומי של אנשים על הכביש הנגרם בחסות המדינה, אך מתקשים לתת לאנשים צלולים בדעתם את הזכות למות בכבוד. שאנטל חלמה על מסיבת פרידה עם כל חבריה, משפחתה ורופאיה, מסיבה שבסופה היא תלך לישון עם מנת הרעל הקטלנית ותיפרד לשלום מן העולם, בטרם היא מאבדת את הכרתה ואת צלילותה. היא לא רצתה לבצע התאבדות בגניבה, הרחק מכולם בבדידות של ביתה. המדינה סירבה לקחת את האחריות ולסייע לשאנטל.

     

    אך אולי שאנטל תסייע לחולים סופניים עתידיים כמותה, בדיון שהיא עוררה ובעניין שהיא יצרה בזירה הציבורית. כמעט כל מי שנחשף לאישה האמיצה הזו בראיונותיה לאמצעי התקשורת וראה את הסבל שגורמת לה מחלתה, הזדהה בקלות עם בקשתה. אך בין הזדהות לבין החוק, כמו במקרים רבים, הן זהות.

     

    כמעט כולם הבינו את רצונה, למות רגע לפני שהיא הופכת לתלותית וכיבדו אותה, אך לחוקק חוק זה תהליך שונה מלהיות אמפטי ומבין. מהו הפתרון במקרים כאלה ומי יכול להכריע? זו תמיד שאלה קשה, אך אולי ראוי שיהיה מנגנון שיכול לקבל החלטה לגבי המקרים הללו, הכה נדירים וחריגים.   

     

       

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/3/08 15:48:

      אדם אחראי לגורלו, לחייו וגם למותו.

      בישראל אין סיכוי לעולם להעביר חוק כמו בשוויץ.

      זו המציאות.

      לכן,  על כל אדם לדאוג מבעוד מועד, בעודו בהכרתו, לרשום מסמך שמתיר כך או אחרת.

      האוהבים והאהובים של אותו אדם כבר ידעו מה לעשות.

      איריתה

        23/3/08 07:38:

       

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-20 20:01:15

       

      צטט: איירבוס-max 2008-03-20 18:45:35

      לדעתי, מוליק, אפילו במקרים נוראיים כאלה - אי אפשר להעביר את האחריות למדינה, כי אז ייפרצו כל גבולות ה"החלטה הסבירה".

      איך יוכל מנגנון כלשהו להשוות בין סבל אחד לאחר?

       

      עם כל הכאב - כאן מדובר באחריות אישית.

      רק שהמדינה צריכה להכניס את האחריות האישית הזו לגדרות החוק.

      ב"אחריות אישית" אני מתכוון כאן, חנה, למה שבסופו של דבר עשתה שנטאל.

      למה את מתכוונת כשאת כותבת "להכניס את האחריות האישית לגדרות החוק"?

        23/3/08 00:12:

      המזל הוא שאת הזכות להתאבד ללא אישור (כל עוד אתה מסוגל לעשות זאת העצמך)קשה למנוע. אפשר להטיל מורא חברתי ודתי על אלו שמשתעשעים עם הרעיון, ותו לא. הבעיה מתחילה באמת במקרים של אנשים  הזקוקים לעזרה והרוצים לעשות זאת לא כגנבים בלילה, אלא בחמימות של הקורבים להם. מדוע אדם צריך לנסוע מפריס לשוויץ למשל כדי לסיים את חחיו במקום זר ולא יכול לעשות זאת בביתו בחיק אוהביו. מדוע אדם אינו יכול לסיים את חיו על פי ראות עיניו מבלי להתבייש בכך? לגבי התאבדות של מי שחרב עליו עולמו, קשה לי לדמיין אדם שמסוגל בלי פקפוק, לקבל עליו את האחריות לסיוע להריגתו של אדם, הסובל ממשבר נפשי או משבר בחייו, זה מוריד את הסף קצת נמוך מדי.

      צטט: shahar ilan 2008-03-22 21:20:47

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-03-21 01:27:43

      ומזווית אישית יותר, דוד שלי חצה את ה-80 ונזקק לחיתולים.

      הוא אמר לי, צריך לתת לאנשים במצבי כדור שנוכל לבלוע כשנרצה. כל עוד אנחנו יודעים מה אנחנו עושים זו תהיה מצווה גדולה. אולי אחרונה שנעשה למען החיים.

      על הזכות להתאבד

      נושא מאד חשוב העלת. אנחנו פחות מדי עוסקים בזכות למות בכלל ולא רק למות בכבוד. חיתולים לאדם מבוגר הם ללא ספק סיבה שצריכה להספיק. הידיעה שאדם מבוגר הולך ומאבד את כישוריו השיכליים צריכה להספיק. אבל למה רק אדם זקן? באיזה זכות אנחנו שוללים את הזכות להתאבד מאדם שסובל נכות קשה ובשבילו חייו אינם חיים (למרות שיכול להיות שנכים אחרים היו נאבקים על כל טיפת חיים)? וזה עוד לפני שנכנסתי לשאלה האם דיכאון קשה ומתמשך הוא באמת לא סיבה מספיק טובה להתאבדות, למשל מי רשאי להחליט שאם שאיבדה את כל משפחתה ברצח עם, אסור לה להתאבד?

       

       

        22/3/08 21:20:

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-03-21 01:27:43

      ומזווית אישית יותר, דוד שלי חצה את ה-80 ונזקק לחיתולים.

      הוא אמר לי, צריך לתת לאנשים במצבי כדור שנוכל לבלוע כשנרצה. כל עוד אנחנו יודעים מה אנחנו עושים זו תהיה מצווה גדולה. אולי אחרונה שנעשה למען החיים.

      על הזכות להתאבד

      נושא מאד חשוב העלת. אנחנו פחות מדי עוסקים בזכות למות בכלל ולא רק למות בכבוד. חיתולים לאדם מבוגר הם ללא ספק סיבה שצריכה להספיק. הידיעה שאדם מבוגר הולך ומאבד את כישוריו השיכליים צריכה להספיק. אבל למה רק אדם זקן? באיזה זכות אנחנו שוללים את הזכות להתאבד מאדם שסובל נכות קשה ובשבילו חייו אינם חיים (למרות שיכול להיות שנכים אחרים היו נאבקים על כל טיפת חיים)? וזה עוד לפני שנכנסתי לשאלה האם דיכאון קשה ומתמשך הוא באמת לא סיבה מספיק טובה להתאבדות, למשל מי רשאי להחליט שאם שאיבדה את כל משפחתה ברצח עם, אסור לה להתאבד?

       

        21/3/08 12:28:

      תודה על התייחסותך

      זה אכן מן הנושאים המרים שאף פעם לא נגמרים טוב

      הנחמה היחידה היא בכך שזו הייתה משאלתם של החולים. חופש הבחירה האנושי צריך להיות מבוסס לתת לאנשים לחיות בכבוד ולהגדיר עבור עצמם את החיים שראוי לחיותם. הקושי של המדינה המתנגש עם עיקרון זה והוא אכן מהווה בעייה קשה, היא שאלת האחריות. בשוויץ בה המתת חסד פעילה מותרת, ישנם רופאים וגופים מורשים, אתה ממלא המון ניירת וחתימות ולבסוף עדין מטעמי זהירות, נפתחת חקירה משטרתית פלילית בכל מקרה, כדי לוודא שאכן לא היו גורמים עלומים בפרשה.

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-03-21 01:27:43

      כנראה שאי- אפשר למות מתוך בחירה. האישה הזו, יקרה ללבי. אנשים עם ערכים קרובים ללבי. החיים היו ערך עבורה והיא שאפה לסיימם בכבוד.

      אבל למערכת המשפט והבריאות יש ערכים אחרים.

      בדיעבד יכול לבוא מישהו בעוד מספר שנים ולתבוע מערכות אלה בעידוד המוות, בהריגה או חמור יותר ברצח. לטעון שהמבקש לא היה בר שיפוט.

      ומזווית אישית יותר, דוד שלי חצה את ה-80 ונזקק לחיתולים.

      הוא אמר לי, צריך לתת לאנשים במצבי כדור שנוכל לבלוע כשנרצה. כל עוד אנחנו יודעים מה אנחנו עושים זו תהיה מצווה גדולה. אולי אחרונה שנעשה למען החיים.

      תודה מולי.

      נושא חשוב וכאוב.

      ניצה

       

      כנראה שאי- אפשר למות מתוך בחירה. האישה הזו, יקרה ללבי. אנשים עם ערכים קרובים ללבי. החיים היו ערך עבורה והיא שאפה לסיימם בכבוד.

      אבל למערכת המשפט והבריאות יש ערכים אחרים.

      בדיעבד יכול לבוא מישהו בעוד מספר שנים ולתבוע מערכות אלה בעידוד המוות, בהריגה או חמור יותר ברצח. לטעון שהמבקש לא היה בר שיפוט.

      ומזווית אישית יותר, דוד שלי חצה את ה-80 ונזקק לחיתולים.

      הוא אמר לי, צריך לתת לאנשים במצבי כדור שנוכל לבלוע כשנרצה. כל עוד אנחנו יודעים מה אנחנו עושים זו תהיה מצווה גדולה. אולי אחרונה שנעשה למען החיים.

      תודה מולי.

      נושא חשוב וכאוב.

      ניצה

        20/3/08 23:26:

      מדויק

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-20 20:01:15

       

      צטט: איירבוס-max 2008-03-20 18:45:35

      לדעתי, מוליק, אפילו במקרים נוראיים כאלה - אי אפשר להעביר את האחריות למדינה, כי אז ייפרצו כל גבולות ה"החלטה הסבירה".

      איך יוכל מנגנון כלשהו להשוות בין סבל אחד לאחר?

       

      עם כל הכאב - כאן מדובר באחריות אישית.

      רק שהמדינה צריכה להכניס את האחריות האישית הזו לגדרות החוק.

       

        20/3/08 23:26:

      השאלה היא כמעט בלתי אפשרית. לכן היסוד צריך להיות רצונו של האדם

      וגם את רצונו ואת הבנתו הוא צריך להוכיח. אבל היסוד הוא סכותו של אדם להיות אדון או גברת לחייו או חייה.

      צטט: מנואל-אמיר 2008-03-20 19:55:21

      אכן בעיה קשה

      אנו כל הזמן מקדשים את החיים , לפחות בתיאוריה וכאן נדרשת החלטה ופעולה  שכביכול עומדת בניגוד לקדושת החיים.

      איך אפשר להחליט את מי למנות בעל סמכה? מתי היא נקודת הזמן לביצוע , מתי בדיוק הנקודה הקונקרטית שהחיים הופכים להיות לא קדושים?  אולי יש עוד סיכוי לפריצת דרך רפואית בקרוב ,אולי יש סיכוי?  הרבה  שאלות קשות וסבוכות.

       

       

        20/3/08 23:24:

      המדינה תובעת ושופטת את מי שלוקח את החוק לידיים ועוזר לאנשים למות, לכן אין ברירה אלא לערב את המדינה בקביעת הרגולציה המתאימה לתהליך

      צטט: איירבוס-max 2008-03-20 18:45:35

      לדעתי, מוליק, אפילו במקרים נוראיים כאלה - אי אפשר להעביר את האחריות למדינה, כי אז ייפרצו כל גבולות ה"החלטה הסבירה".

      איך יוכל מנגנון כלשהו להשוות בין סבל אחד לאחר?

       

      עם כל הכאב - כאן מדובר באחריות אישית.

       

        20/3/08 23:23:

      מקבל, התלבטתי בשאלה

      ורק להזכירך, גם הגברת זוכה בתואר בזכות הגבר שבחייה

      כך שגם זו מילה טעונה.

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-20 17:58:44

       

      צטט: מוליק בנטמן 2008-03-20 17:35:01

      אני שמח עבורה שעוד הייתה לה ברירה ואפשרות להיות אדונית לגורלה

      גברת או גבירה לגורלה, מולי. גם נשים יכולות, you know :)

       

        20/3/08 23:03:

      רק מי שראה את הסבל מקרוב, רק מי שחווה את הסבל דרך אדם שקרוב אליו במיוחד, יכול להבין זאת.

       

      קודם כל חייבים להעביר חוק שיאפשר את ההמתה.

       

      אח"כ כל משפחה תעשה את השיקולים לעצמה.

       

       

        20/3/08 20:11:

      מולי תודה על הפוסט החשוב הזה.

      לפני כשנה חתמתי, לא בלי חרדה, כעד, על טופס של "צוואה בחיים", לבקשתה של רופאה אשר רבו ימיה. 

      השבוע לפני עשרים שנה היא עזרה לאבי בעקיפין, מתוך הבנה חומלת, להרפות את מאבקי הגוף להירגע מיסוריו ולהיאסף אל אבותיו.

       

      קישור לאתר האינטרנט של עמותת ליל"ך:

      http://www.lilach.org.il/about.htm

        20/3/08 20:01:

       

      צטט: איירבוס-max 2008-03-20 18:45:35

      לדעתי, מוליק, אפילו במקרים נוראיים כאלה - אי אפשר להעביר את האחריות למדינה, כי אז ייפרצו כל גבולות ה"החלטה הסבירה".

      איך יוכל מנגנון כלשהו להשוות בין סבל אחד לאחר?

       

      עם כל הכאב - כאן מדובר באחריות אישית.

      רק שהמדינה צריכה להכניס את האחריות האישית הזו לגדרות החוק.

        20/3/08 19:55:

      אכן בעיה קשה

      אנו כל הזמן מקדשים את החיים , לפחות בתיאוריה וכאן נדרשת החלטה ופעולה  שכביכול עומדת בניגוד לקדושת החיים.

      איך אפשר להחליט את מי למנות בעל סמכה? מתי היא נקודת הזמן לביצוע , מתי בדיוק הנקודה הקונקרטית שהחיים הופכים להיות לא קדושים?  אולי יש עוד סיכוי לפריצת דרך רפואית בקרוב ,אולי יש סיכוי?  הרבה  שאלות קשות וסבוכות.

       

        20/3/08 18:45:

      לדעתי, מוליק, אפילו במקרים נוראיים כאלה - אי אפשר להעביר את האחריות למדינה, כי אז ייפרצו כל גבולות ה"החלטה הסבירה".

      איך יוכל מנגנון כלשהו להשוות בין סבל אחד לאחר?

       

      עם כל הכאב - כאן מדובר באחריות אישית.

        20/3/08 17:58:

       

      צטט: מוליק בנטמן 2008-03-20 17:35:01

      אני שמח עבורה שעוד הייתה לה ברירה ואפשרות להיות אדונית לגורלה

      גברת או גבירה לגורלה, מולי. גם נשים יכולות, you know :)

        20/3/08 17:39:

      המוות אינו מחוסר עבודה

      צטט: כנרת רוזנבלום 2008-03-20 15:16:07

      מסכימה לגמרי עם העמדות הליברליות בנושא. ועם זאת, כשקראתי לא מזמן את הכתבה שהיתה במוסף הארץ על השווייצרי שזאת העבודה שלו, נעשה לי רע מאוד.  

       

        20/3/08 17:38:

      הסרט אכן היה סרט נפלא ומרגש. ההבדל בין המקרים הוא בכך שלה עוד היתה אפשרות לפעול בכוחות עצמה.

      צטט: רויטל ד 2008-03-20 14:11:27

      לפני כעשרים שנה יצא סרט נפלא

      שנקרא "של מי החיים האילו לעזאזל ?"

      שעסק בדיון בנושא העצוב הזה

      ובישמו כבר נמצאת התשובה.

       

        20/3/08 17:37:

      אני חושב שזו אחת הבעיות המרכזיות בישראל, הסיכוי להעביר חוק שיהיה מקובל על הסיעות הדתיות הוא קלוש, אז הכל מתנהל בשיטת הקריצה והעלמת העין וזה לא ראוי. זה לא רק הרעיון של לגמול אנשים מייסוריהם, זו גם שאלה של כבוד אנושי והערך שאנו מעניקים לחיי אנוש ולא רק חיים מכניים ולבקשות של בני האדם לגבי חייהם.

      צטט: וירצי 2008-03-20 13:28:46

      "מתחת לשולחן", בחשאי ובהסכמת כל בני המשפחה, מבוצעות פה ושם המתות חסד גם היום. יש לעגן את זה בחוק, כדבריך, ולאפשר לגורמים הרפואיים להכריע בדבר (בשיתוף האדם עצמו או קרוביו). אבל השיקול המרכזי צריך להיות בראש ובראשונה רפואי טהור, כדי שבני משפחה לא ינצלו את קרבתם לשם צרכים שאינם נוגעים לטובת החולה. יש גם כאלה, למרבה הצער. 

       

        20/3/08 17:35:

      אני שמח עבורה שעוד הייתה לה ברירה ואפשרות להיות אדונית לגורלה

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-20 13:24:54

      מולי, תודה שכתבת על הנושא. במצוקות העיתים (עומס...) עקבתי ברפרוף אחר הפרשה, שהיא מהמאפיינות של הצביעות האנושית, המוסרנית, המכוערת של החברה המערבית בפרט (כי אין לי ציפיות מהחברה המזרחית בעניין זה). אני מסכימה איתך בכל מילה, כמובן. והיו תקדימים בארץ, שהסתיימו לצערי באופן דומה.

       

        20/3/08 17:24:

      חדש בשווייץ: התאבדות בשקיות הליום

       

      ככל שאנחנו גדלים  מתחזקים ומשתחררים כך אנחנו צריכים לפתח יכולות להתמודד עם הכח שלנו. אנחנו מעריכים חיים והמוות הוא כבר לא אותו דבר.

       

      עצוב לראות את אותם שנופלים בין העידן הישן לחדש, בין המיסטיקה שלנו המקדש את החיים ועד הנאורות שלנו להעריך את החיים מתחבא ההיבריס מפחיד אותו שמא שוב נגזים.

       

       

       

       

       

       

        20/3/08 17:05:

       

      צטט: וירצי 2008-03-20 13:28:46

      "מתחת לשולחן", בחשאי ובהסכמת כל בני המשפחה, מבוצעות פה ושם המתות חסד גם היום. יש לעגן את זה בחוק, כדבריך, ולאפשר לגורמים הרפואיים להכריע בדבר (בשיתוף האדם עצמו או קרוביו). אבל השיקול המרכזי צריך להיות בראש ובראשונה רפואי טהור, כדי שבני משפחה לא ינצלו את קרבתם לשם צרכים שאינם נוגעים לטובת החולה. יש גם כאלה, למרבה הצער. 

      מעט מדי. וגם כשלא מדובר בהמתות חסד (מונח מצמרר בעיני, שכן מדובר בבחירה בחיים בכבוד, לא קבלת חסד) - יש בעיה. כשאבי ז"ל היה ממש בערוב ימיו, לא תפקודי, נטול מוח (אחרי 9 שנים עם אלצהיימר), חולה סוכרת קשה, חולה לב, כרות רגל, מואכל, כמעט נטול דופק - חתמנו במשען על נייר המורה להם לא להזמין אמבולנס ולפנותו לבי"ח אם תחול הידרדרות במצבו (כמה כבר אפשר להידרדר משם?). הם הפרו את ההוראה החתומה שלנו והוסיפו שבוע לסבלו, סתם. יידעו אותנו רק לאחר הפינוי לבי"ח.

      ככה זה.

        20/3/08 15:16:

      מסכימה לגמרי עם העמדות הליברליות בנושא. ועם זאת, כשקראתי לא מזמן את הכתבה שהיתה במוסף הארץ על השווייצרי שזאת העבודה שלו, נעשה לי רע מאוד.  

        20/3/08 14:11:

      לפני כעשרים שנה יצא סרט נפלא

      שנקרא "של מי החיים האילו לעזאזל ?"

      שעסק בדיון בנושא העצוב הזה

      ובישמו כבר נמצאת התשובה.

        20/3/08 13:28:

      "מתחת לשולחן", בחשאי ובהסכמת כל בני המשפחה, מבוצעות פה ושם המתות חסד גם היום. יש לעגן את זה בחוק, כדבריך, ולאפשר לגורמים הרפואיים להכריע בדבר (בשיתוף האדם עצמו או קרוביו). אבל השיקול המרכזי צריך להיות בראש ובראשונה רפואי טהור, כדי שבני משפחה לא ינצלו את קרבתם לשם צרכים שאינם נוגעים לטובת החולה. יש גם כאלה, למרבה הצער. 

        20/3/08 13:24:
      מולי, תודה שכתבת על הנושא. במצוקות העיתים (עומס...) עקבתי ברפרוף אחר הפרשה, שהיא מהמאפיינות של הצביעות האנושית, המוסרנית, המכוערת של החברה המערבית בפרט (כי אין לי ציפיות מהחברה המזרחית בעניין זה). אני מסכימה איתך בכל מילה, כמובן. והיו תקדימים בארץ, שהסתיימו לצערי באופן דומה.
        20/3/08 12:52:

      לא יכולה להיות חקיקה שקובעת מי למוות ומי לחיים

      אבל אפשר אולי לחוקק חוק שייאפשר לגורמים רפואיים לדון במקרים קיצונים לגופם

       

      צטט: sweetness 2008-03-20 12:08:27

      סוגייה קשה שהחוק לא מצליח להתמודד איתה

      לצערי כמו ברוב המקרים החוק היבש לא יצליח להתמודד עם נושא רגיש ומורכב כמו זה

       

        20/3/08 12:08:

      סוגייה קשה שהחוק לא מצליח להתמודד איתה

      לצערי כמו ברוב המקרים החוק היבש לא יצליח להתמודד עם נושא רגיש ומורכב כמו זה

      פרופיל

      מוליק בנטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין