"טיפש וכספו היו מאוד ברי-מזל לפגוש אחד בשני מלכתחילה."

אנונימי.

"בן, לא משנה כמה תרחיק במסעותיך, לא משנה כמה חכם תהיה, זכור תמיד את המשפט הבא: יום אחד, במקום כלשהו, יגיע אליך מישהו והוא יראה לך חפיסת קלפים חדשה לגמרי שהחותם שלה טרם נשבר, והוא יתערב כנגדך שהנסיך-עלה-שחור יקפוץ מתוך החפיסה ויתיז סיידר לתוך האוזן שלך.
אבל בן, אל תתערב אתו, כי תהיה בטוח שברגע שהתערבת, אוזנך תהיה מלאה בסיידר."

דאמון רניון.

לעבוד על מישהו זה קצת כמו להטיל חכה למים ולחכות שמישהו יתפוס את הפיתיון.  לא, לא, אני לא מתכוון לדגים, אם כי אני בטוח שיש כאלה שמרוויחים מהם לא רע. אני מדבר על אמנות. אמנות ששמה הוא: עבודה בעיניים. אגב, ספרו לי אם תיתקלו בשם קולע יותר.

יהודים בכלל והישראלים בפרט מאוד טובים בעבודה בעיניים. הם מצליחים לעבוד על מס הכנסה, על המכס, על האישה, על הילדים, על הצבא, בעבודה, במיטה ו...על מי לא?!

האם זה צורך, כורח? מי שלא מסבן נשאר מלוכלך? בואו רק נגיד ש... מי שלא מסדר צריך לחיות עם הבלגן שלו.

זה לא לרמות או לשקר, אלא "לסדר אותם", "לעבוד עליהם", "לסבן", לקמבן. האם זה טוב לנשמה?

אם טרם חווית את הכיף שבלהרוויח מעבודה בעיניים, מתקבל על הדעת שאתה נמצא בצד השני פראייר! (פתי, טונה, בשר מאכל)

יש מי שמאכיל ויש גם מי שאוכל. – וכידוע, אלה לא מתים. הם רק מתחלפים או מחליפים מסעדה. ואם מדברים על פתיים, אז גם אני הייתי פתי לא קטן ושילמתי על זה לא מעט. הרבה יותר מדי. וזה העציב אותי. מאוד. זה גרם לי לרצות לעשות משהו... משהו קולקטיבי, משהו יעיל, משהו שישאיר סימן, משהו כדי לאזן את התוצאה.

אז חשבתי שאולי אפשר ללמד אנשים איך לא ליפול בפח.

אבל קשה ואפילו בלתי אפשרי ללמד אתכם את כל המלכודות והפחים, וחוץ מזה, ישנם אנשים ממולחים הכורים בורות חדשים כל הזמן. (אם נפלתם לפח כזה, אשמח אם תספרו לכולנו, למרות הפאדיחה).

אז מה אני כן יכול לעשות? להעניק לכם כלים כדי שתוכלו להחזיר מלחמה.

אני אלמד אתכם איך אפשר לעבוד על אנשים בעיניים, איך להפסיד פחות בקזינו, איך להגיב לפיתויים של משחקי רחוב, וגם סתם טריקים שיוכלו לפתוח לכם דלתות ללבם ואולי גם לכיסם של פ...ם אחרים.

אולי זה יעשה אותנו פחות פראיירים ונוכל להרים את הראש ולהגיד בגאווה: סידרתי, סיבנתי, עבדתי עליהם וגם הרווחתי! 

אפשר לאמר שאני אלמד אתכם איך להיות ישראלים טובים יותר, שלמים יותר, חכמים יותר.

אז בואו, תחמנים שלי, נתחיל עם התרמית הראשונה שלנו:

הצטיידתי בכובע ובשקל אחד וניגשתי לפגוש את החברים בבר. כשחבר הזמין כוסית משקה כיסיתי את הכוס שלו בכובע ואמרתי לו: "אני מתערב אתך שאוכל לשתות את תכולת הכוס הזאת מבלי לגעת בכובע".

לאחר שיישבנו את גובה הסכום התכופפתי מתחת לשולחן ועשיתי כל מיני קולות משונים של שתיית משקה. נעמדתי ואמרתי לו – "שתיתי". הוא אמר שזה לא יכול להיות ואז סימנתי לו להרים את הכובע ולבדוק בעצמו.

זהו הרגע שבו כל הפתיים מתגלים בשיא פראייריותם,- הם מרימים את הכובע כדי לבדוק אם באמת שתית. אז כמובן ניצלתי את העובדה שהוא הרים את הכובע לקחת את הכוס ושתיתי את תוכנה.

כסף קל. "הפסדת חבר, אני לא נגעתי בכובע, אתה נגעת."

בשלב זה חברי מחה ואמר שזה טריק שכל אחד יכול לעשות. התווכחתי אתו על הנקודה הזאת עד שהוא הציע לנסות לעשות את זה לי. אמרתי לו - לך על זה.

הוא הזמין עוד משקה ואמר לי "אני מתערב אתך שאני יכול לשתות את המשקה בלי לגעת בכובע". הוא התכופף מתחת לבר כדי לעשות קולות של שאיבה ואילו אני ניצלתי את הזמן הזה כדי להרים את הכובע, לשתות את המשקה ולכסות שוב עם הכובע.

כשהוא התרומם מהמופע האודיופוני המשלהב שלו והכריז: " שתיתי הכל.", אמרתי לו שזה לא יכול להיות והרמתי את הכובע בחוסר אמון. הצופים מהצד היו משועשעים אבל חברי היה המום ובהה בכוס הריקה בתימהון.

אמרתי לו שאין לי מושג איך הוא הצליח לעשות את זה ונתתי לו את סכום הזכייה בחזרה. אמרתי לו שהייתי רוצה לנסות את זה שוב, אבל הפעם לאף אחד אסור יהיה להרים את הכובע. בנוסף על כך, בגלל שהוא הצליח להערים עלי כל כך טוב, אני מתערב הפעם רק על שקל אחד.

הוא הזמין עוד משקה וכיסה אותו בכובע, סימן עבורי להתחיל.

הרמתי את הכובע ושמתי אותו על הראש, לקחתי את הכוס ושתיתי אותה בלגימה אחת. 

חברי התמרמר ואמר שאסור היה לי לגעת בכובע ואני הודיתי באשמה.

"נכון, הפסדתי. הנה השקל שלך!" אמרתי לו וזרקתי אליו את השקל, בזמן שיצאתי מהבר.
הוא חייך לעצמו, מנצח.

ו...אני חושב שהוא למד את הלקח שלו כשהברמן הגיע אליו עם החשבון.