| מה כבר ביקשנו? לישון בשקט? להתחיל התחלה חדשה במקום חדש לאחר נדודים אין קץ? אין סיכוי. המקום רדוף קרמה רעה. ההחלטה לעבור ולהתיישב במקום החדש, התקבלה בישיבה מהודרת, כאשר חוסר אמון בלט בין שני המחנות העיקריים (אנחנו מחד ובעלי הדירה מאידך), דבר שאיש לא יכול היה להתעלם ממנו ואשר העכיר את האווירה לאין-שיעור. לאחר דיונים ארוכים ופשרנות משני הצדדים, הרוב הכריע. הדירה הוכרזה כשלנו. בתחילה, המקום היה מזבלה. תקופה ארוכה חיינו בצנע בין ארגזים וישנו על מזרנים לא שווים בגובהם. אך למען עתידנו לא התלוננו וכמובן שנדרשו המון השקעה, רצון והאהבה, בכדי להתגבר על המכשולים הרבים שצצו להם. אבל לאט ובזהירות, התכנונים רקמו עור וגידים, המקום נהיה "ביתי", מושקע ובעיקר-שלנו. לא עבר זמן רב והברכה הפכה לקללה. על-אף שלא ידוע מי היה פה קודם, אנחנו או הם, דבר אחד בטוח, הסטאטוס-קוו לא יכול היה להימשך כך לאורך זמן. הדירה אמנם גדולה, אבל לא גדולה מספיק בשביל כולנו. כולם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שדם יישפך, אפילו אם לאף אחד לא היה רצון אמיתי בכך. כבכל מערכת יחסים ולמען יציבות הדירה, אני והחברה החלטנו לעשות הפרדת רשויות- איזונים ובלמים. מכיוון שהיא האחראית, הסבלנית והחכמה יותר מבין שנינו, היא קיבלה את משרד האוצר, משרד המשפטים, משרד עיצוב הפנים, איכות הסבבה והתקשורת. אני מאידך, עקב יתרונותיי הטבעיים כגבר, קיבלתי את משרד הביטחון וביטחון הפנים- צבא של איש אחד. אבל שנינו ראשי ממשלה ביחד ולשנינו יש זכות וטו מלאה. במקרה זה, כל "המשרדים" נכשלו בתפקידם ומשלטון יציב ומתפקד (ומערכת יחסים בריאה), כמעט והפכנו לאנרכיה אלימה.בשקט, מבלי משים, אויבנו התנחל בפינות הקטנות, החשוכות והנידחות של ביתנו המתהווה. אמנם קטן הוא, אבל יריב ראוי, עקשן ופיקח. יריב שלא נופל בקלות למלכודות, כזה שהפר את שלוות מנוחתנו ותקף אותנו מדי פעם, בכדי להכריז על נוכחותו והגדרת הטריטוריה שלו. מסתבר (תשאלו כל "מדען") שיש להם גנים כמעט זהים לשלנו והם בעלי יכולת ראייה, ריח ושמיעה איכותיים להפליא ויכולת להעביר מסרים במספר רב של תדרים. וחוץ מזה, הם מגעילים לאללה.ההתנכלות החלה זמן קצר לאחר המעבר. בתחילה זה הופיע בצורה של טביעות רגליים קטנות ומלוכלכות על הרצפה ועל הרהיטים ואוכל נגנב היישר מן השולחן. מדי פעם התגלו פצצות סירחון (שתן), מוקשים (חרא), מצבורי אוכל (בעיקר בייגלה) וחומר הסקה (נייר טואלט), שנאסף להתחמם בחורף הקר ולרפד את מקום מגוריהם וכמקום נוח להתרבות. הם החלו במלחמה הדמוגרפית. הבאנו גורם חיצוני ניטרלי (ידידה שלי), בכדי שתאמן אותנו ותעזור לנו לגרש את האויב המר, שבסך הכול רק רוצה לחיות בשקט- כמונו. אז לאחר שסגרנו את כל פתחי המילוט האפשריים ויצרנו לו נתיב בריחה יחיד החוצה מכמה פלטות עץ. שמנו צבעי מלחמה על הפנים, התלבשנו בבגדי מלחמה, שמנו מגפיים והתחמשנו עד הצוואר (מקל מטאטא ומגב), כי לדברי אחד ממוריי ורבי- "אם ראוי לעשות דבר מה, ראוי לעשותו היטב". הקרב החל. הזזנו את המקרר והתחלנו לקפוץ ולעשות רעש ולחבוט עם המקלות ברצפה. בתחילה לא הצלחנו להוציאו, אך לאחר שחשפנו את מחבואו והחרמנו חזרה את אשר נגנב, אץ רץ מתוך המחבוא, מצייץ בבהלה ותוך שנייה מצא פרצה בנתיב ונעלם. דקה בערך לאחר סיום הקרב העיקש, שמענו ציוץ חד מהמרחק וחשבנו שמת ושהמלחמה נגמרה. לקרב קראנו: "הקרב לשחרור הדירה". הוחלט על אות כבוד "למשחררת הדירה" לידידתי הגיבורה, בעוד אני כמעט והתעלפתי מחצי מפגש עם החולדה. 0:1 לבני-אדם. חשבנו שאפשר לישון בשקט שוב. טעינו. ובגדול. לאחר הקרב, במחשבה שאולי זו אינה החולדה היחידה, חסמנו את כל המעברים הקיימים (בכדי להפריד ולמשול והכנתי כמה מלכודות מעשה ידיי: קופסא עם אוכל והרבה שמן (שיחליק ויטבע). אך בטיפשותי, בלי להבין את יריבי באמת, מלכודות אלו היו לשווא ופעולתם הייתה הפוכה מהכוונה. אנחנו אולי גדולים יותר, אבל פיכחותה של חיה זו היא כבר שם דבר ויכולתם לעורר מהומות ידועה ברבים. קודם כל הם חיים כמשפחה, עם זכר דומיננטי. חושיהם החדים מאפשר להם לזהות במה נגעתי וכך להתרחק ממלכודות. אם חולדה הורעלה, חולדות אחרות יקשרו בין הרעל למוות ואם הם זיהו מלכודת, הם ידאגו להעביר את המסר בעזרת מערכת ציוצים מתוחכמת. חוץ מזה יש להם זיכרון מצוין, המאפשר להם לעבור מבוך ואז לזכור את הדרך לאחר פעם אחת בלבד. כל זה העלה בי שאלה אחת- למה זה מגיע לנו, אחרי כל הסבל שחווינו, לפגוש אויב שכזה? וכך מלכודותיי המסכנות יצרו אצל החולדות תחושת בטחון והם החלו להיות חוצפנים יותר ויותר, דורשים לעצמם חלקים גדולים יותר מהדירה. הזמן חלף לו והדירה החלה לתפוס צורה. מלאכת הצביעה הושלמה לבסוף, רהיטים הובאו, תמונות נתלו על הקירות וציוד חדיש ובעיקר מחודש, הובא לנוחיותנו, אבל בעיית "הדיירים מיאנה להיפתר. כל אורח שבא לראות ולהחמיא, כמובן שהוסתרה ממנו בעיה מביכה שכזו, הרי אין צורך שגם אורחינו יחיו בפחד. אך המצב התדרדר כל-כך, שעד מהרה לא הייתה ברירה והבעיה נחשפה לעולם.באחד הלילות, התעוררה החברה בצרחות כאב. למחרת טענה בפניי, שהכנסתי לה אצבע לעין ואפילו לא התעוררתי. כגבר טוב- התנצלתי, אבל הרעיון נשמע לי קצת מופרך. במשך כמה ימים היא הסתובבה עם פנס בעין ואמרה לכולם בחיוך שאני מכה אותה. עתה החלו העניינים להתדרדר לחלוטין. חולדה גדולה נצפתה בעליית הגג ואחת קטנה רצה בסלון. מחבוא נוסף של המטונפים הקטנים התגלה מתחת למכונת הכביסה, כאשר טכנאי שהובא לתקנה, ברח החוצה לאחר שהוציא מתוך המנוע, שני גלילי נייר טואלט ומצא שם כמות של חרא ושתן, שלא הייתה מביישת את כמות הביוב שמוזרם לתוך הים בגוש דן. אפילו ראיתי עכברוש נכנס לתוך המזגן. הרעש של ריצתם בדירה גבר, הכרסומים והציוצים הבלתי פוסקים, שהוסיפו לא מעט ללכלוך הקיים ולחוסר סדר, מאחר והדירה עדיין צעירה ולא הכול הושלם בה. דבר זה הוביל לויכוחים חוזרים ונשנים על הניקיון והסדר בדירה ומשאבים כספיים הופנו למטרות הביטחון תחזוק וניקיון. המכרסמים החלו לכרסם לנו במערכת יחסים. דבר זה גרם לחברתי לעשות מעשה. יום אחד חזרה הביתה עם מגוון מלכודות "מקצועיות", ביניהם כלוב עם דלת קפיצית נטרקת ומשטחים דביקים. בלילה שמעתי אותו נתפש בדבק, אבל כשקמתי, כל שראיתי זה כמה טביעות רגליים וטיפת דם. הוא כרסם לעצמו את הרגל כדי להשתחרר. התחלתי לכבד את האויב יותר ויותר, על אף קוטנו הפיזי היחסי, הוא ניחן בגדלות רוח ויצירתיות הישרדותית ברמה הגבוהה ביותר. אבל דם ראשון נשפך ומזה כבר לא יכולנו להיחלץ. עוד באותו לילה, חברתי שכחה לסגור את דלת החדר שינה ובאמצע הלילה היא שוב מתעוררת בצרחות כאב (ואני כאמור ישן כבול עץ). הפעם הרגישה נשיכה חזקה באפה וירד לה דם. עתה כבר היה ברור לכולם מי הפושע. זו הייתה נקמה על המלכודות והם תקפו בכדי לא להשאיר שבויים (חברתי נאלצה לקבל זריקות ואנטיביוטיקה). גם מקרה העין הועבר לתחום אחריותם ושמי "טוהר". 2:1 לחולדות.אבל השפעתם של המזיקים, ערערו את הביטחון של החברה וכל תנועה גרמה לה לקפוץ ולצרוח מפחד, כל תנועה או רעש הפכה לחשודה. כל שרוך הפך לזנב וכל תנועה חשודה- לחולדה. דבר שלאורך זמן, השפיע גם עליי ועל האפאטיות הטבעית שלי וגרם לי להיבהל לא פחות ממנה. "זו הכרזה למלחמה!", אני קורא בקול, כגנרל המוביל את חייליו לשדה הקרב. "נתפוס ונשרוף אותם על גג הבניין, שכולם יראו וייראו!" בעוד אני ממשיך את הנאום, אל מול עיניה הבוכות של חברתי. "הם אולי ניצחו בקרב, אבל אנחנו ננצח במלחמה!" סיימתי את נאומי המבריק.הודענו לבעל הבית על הבעיה המכרסמת והוא בתגובה מהירה, הביא כבר למחרת "מדביר" שפיזר רעל מיוחד, שלא גורם להם למות ישר, אלא רק לאחר מספר ימים. וגם אז הם בורחים החוצה, כדי לחפש אוכל. הבית נכנס להסגר הרמטי, אפילו פירור של אוכל לא נשאר גלוי ואין כוס או צלחת, שאינה במקומה. כרגע, אנחנו עוזבים את הדירה. 3:1 לחולדות. לאחר סופ"ש ארוך במיוחד מחוץ לביתנו, חברתי דחקה בי שנוכל להמשיך להתגורר אצל חברה שלה. כאן מתחתי קו. "זו הדירה שלנו ואני הולך להילחם עליה" הצהרתי ברוגע אך בהחלטיות.באותו אחר הצהריים, מצאתי את הגופה של החולדה הגדולה ביותר מתחת לכורסא. החסרתי פעימת לב, אך לאחר מכן בתרועת ניצחון, הוא נזרק לתוך שקית פלסטיק פשוטה ומשם הדרך לפח השכונתי הייתה קצרה.כעת כבר נראה שאכן ניצחנו במלחמה. כעת אין זכר לאויב המזיק, אך אין זה אומר שאיננו הולכים על בהונותינו. העין נשארת פקוחה תמיד והאוזן מתחדדת לכל צליל שאינו במקומו. את הטראומה הזו לא יהיה קל לשכוח. אבל טבעו של הזיכרון הוא להיות קצר, ההיסטוריה שוכחת והחיים ממשיכים. אין מה לעשות בכל עימות יש צד מנצח, מעניין מה החולדות חושבות על הקרב שלהן מול בני-האדם?
|