את מגיעה הבייתה. יותר נכון לדירה בה את גרה.

בית, במלוא מובן המילה, מעולם לא היה לך באמת.

את פותחת את הדלת הלבנה אחרי שהחנית את הרכב האפרפר שלך בצמוד לכניסה.  

דירת קרקע. קטנה. חמימה. צבעונית.

קירות כחולים כמו השמיים.

את מביטה בהם ומרגישה בעננים. האמת היא שכך רצית לחוש. אבל לא . לא עכשיו. הכחול נראה לך שחור במקצת. כהה מידיי לעינייך הדומעות.

והדמעות נוטפות על הרצפה הנקייה כל כך אותה את מקפידה לנקות כדי שתבריק את כפות רגלייך.

ורגלייך עייפות.

את מתיישבת על ספת הסלון שלך, בוהה בתקרה ומחפשת שקט בתוך השקט.

רעש של מנועים נשמע במרחק של עשרה מטרים מביתך.

היכן השקט שביקשת?

רעש של גנראטורים שעובדים עשרים וארבע שעות ביממה. בדיוק כמוך.

את השקט שברעש. את היא הרעש שבשקט.

והכל מתחבר יחד, והבטן מבקשת לצעוק, והלב מבקש לברוח שוב. מעצמך.

את שואלת את עצמך מה יהיה.

עצמך לא עונה. שותקת. מקשיבה לשקט הגנראטורי.

בית לבן. נקי. תמונות שציירת מותזות על קירות כחולים.

התמונה של "החבובות", שקנית לפני חודש, מבקשת ממך חיוך. אך את קפואה.

הטלויזיה שלא הדלקת מזה שבוע, נחה לה בסלון. שקטה. נינוחה. רק לפתוח ולגלות עולם אחר.

את לא רוצה. את איתך. שואלת  את עצמך אך אינך עונה.

אין תשובה. רק אמונה. אין שלווה. רק מחשבות. מחשבות.

עיצמי עינייך. הקשיבי לקולות.

את זקוקה לו יותר מכל. והוא אינו יודע זאת.

את מבקשת את החיבוק היחיד שיעלה בך חיוך והוא אינו יודע כלל מי את.

גם את לא יודעת.

אך יודעת שהוא ממתין גם לך.

שתגיעי כבר.

הבייתה.