פרשת לכי לך, פרק ג'

תנאי קבלה: בוגרי פרק א' ו-ב'.

כשסיימה להכתיב לי את מספר הפקס של מפיקת הפסטיבל, קריינה קרני בחיתוך הזה של העברית התקנית עד לזרא, "כאן מסתיימים שידורינו מערוץ החיים הרעים, נווה פאתט, לוזרוויל."

ופקססתי, פקססתי כמו גדולה, או בעצם יותר כמו ילדה שמזייפת מכתב מההורים. ולא שבאמת דאגתי, חזרו ואמרו שהקולות שלנו משתלבים בהתאמה מושלמת, כינור וויולה.

לקרני היה מצו סופרן עמוק, שבנמוכים היה מקבל  גוון כהה וצועני משהו, אמרתי לה לא פעם שאני בונה עליה בתור כרמן, רק עניין של זמן.

"עם מי צריך לשכב, רק תבררי לי."

 "עם ביאטריצ'ה, מתי כבר תבואי איתי אליה."

ביאטריצ'ה, או בקיצור ביאטה, הייתה המורה שלי לפיתוח קול.  בעליית הגג שלה התבשלו כל הקסמים.

הקירות היו מכוסים בתמונותיה על בימות לה-סקאלה במילאנו ובתי אופרה מכל בירות אירופה. היא הפסיקה לשיר בגיל 38, לא ממש הצלחתי להוציא ממנה למה קטעה כזאת קריירה, עד היום גם לא זכיתי לשמוע את ההקלטות שהבטיחה לי.

לעולם לא היתה מדגימה לי אפילו צליל אחד מתרגיל בקולה, הייתי יכולה רק לנסות לדמיין איך הוא נשמע, את התווים נגנה לי על הפסנתר.

היתה לה ינשופה, כן ינשופה אמיתית (!) שהביאה מאיטליה, שאהבה לעמוד על השולחן ליד חפיסת הסיגריות שלה, לפעמים הצטנף לידה גם החתול וביחד צפו דוממים בשיעור כמו חֵבר שופטים באודישן.

מהקירות הציצו עליי גם המורים המנוחים של ביאטה, היא אמרה שהם עוזרים, ועם הסוגסטיביות שלי לא הייתה לי בעיה לשמוע לעצתם. משום מה ביאטה הייתה מבחינה ברגעים הללו ושואלת אותי איזה הערות קיבלתי, והאמת לא שינה לי אם מציאות או דמיון, לי זה עזר...

אפשר היה לחשוש ממנה,  להתאהב בה או לגחך במבוכה, אבל אי אפשר היה להישאר אדישים אל ביאטה. בהתחלה הרגשתי ממש ערומה לידה, כמעט ברחתי, אבל עם הזמן היא הייתה תרופת הקסמים שלי.

היא זו שאמרה, "את חוסמת משהו ליד הלב, כלום לא יעזור לך אם תמשיכי לעצור את זה." 

ובאמת, מאותו רגע קרה דבר מוזר.  בתרגילי החימום, כשהגעתי בווקליזות לצליל רֶה באוקטבה השנייה, היה פתאום מטלטל לי את הסרעפת מין בכי נטול הקשר, שהיה נפסק כשהייתי מתקרבת לאוקטבה השלישית, ומתעורר שוב בירידה.

"תמשיכי תמשיכי," ביאטה אמרה, "זה מצוין."

באותו שיעור הגענו למקומות לגמרי אחרים, בקושי האמנתי שזה הקול שלי.

"קאצו די בודהה!*" היא קראה, וכשביאטה אומרת "קאצו די בודהה" יש לנצור ולשמור.

 ולפעמים גם הייתה פותחת את הדלת וקוראת "מאמה! את שומעת את זה?" ולוקחת אותי ביד אל אמה בת התשעים, שישבה בכיסא גלגלים חצי קומה למטה. היא הייתה הערכאה העליונה. לפעמים הייתה סורקת אותי מכף רגל ועד ראש ואומרת ביבושת משהו כמו "את לא עצמך היום, מה קורה איתך?"

ופעם גם, "למה את לא הולכת לשיר באופרה, הגיע הזמן מותק," קולה עוד הידהד באוזני בעודי מרחפת חצי מטר מעל האדמה בדרכי הביתה.

האמת שכבר די פחדתי לשלוח אל ביאטה עוד מאנשי שלומי, היא לא הייתה אחת שמעגלת פינות, ובעלי כישרון צנוע עד בינוני היו יוצאים ממנה עם הזנב בין הרגליים.

אבל את  קרני-כרמן שלי סחבתי אליה די בתקיפות.

אמנם קרני הייתה מאלה שזימרו כבר בלול, פה ושם גם לקחה שיעורי פיתוח קול, יותר בטכניקה של מוסיקה קלה, אבל מעולם לא למדה אצל מורה בסגנון אופראי, למרות שעכשיו כבר היה ברור יותר מתמיד ש"ים השיבולים" זה ממש לא הכיוון שלה.

השידוך עם ביאטה היה מהפך דרמטי. קרני הייתה "קרבית", כמו שהעידה על עצמה.  היא שתתה בצמא כל שביב מידע ובדל אסטרטגיה. גם בשורות המקהלה הקאמרית הראשים התחילו להסתובב כשפתחה את פיה.

"אני זמרת לעת מֶצו," החלה קרני לענות כשנשאלה על משלח ידה.

 "אשתו של זובין מתה כשהיא שמעה את הביצועים של הדיווה החדשה", הרצתי כותרות עיתונים עתידיות באוזניה, ביום שבו נתנו לה במקהלה את תפקיד הסולו הראשון.

 * קאצו די בודהה - תרגום מאיטלקית ל"הזין של בודהה!", סופרלטיב סלנגי למשהו טוב מִטוב.   

 * המשך יבוא *