מאמריהם החשובים של יואל מרקוס וארי שביט מהיום הדנים בנהנתנות הפוליטיקאים שלנו החמיצו, לעניות דעתי, נקודה חשובה שמהווה מסה קריטית.

נכון, היום כולם נהנתנים ובימי בן גוריון היו מעטים שהתביישו והשתדלו לעשות הכל כדי להסתיר את מעשיהם וגם העתונות לא הפכה עולמות כדי לגלותם, כמו היום. נכון, הפרסום בתקשורת הוא חשוב אך יכול להביא גם להטיה, כפי שטוען בצדק ארי שביט. אבל מה שהוחמץ בשני המאמרים והופך את מלחמתה של התקשורת בתופעה לבלתי יעילה, היא העובדה שהנהנתנות זלגה מהפוליטיקאים הבכירים כלפי מטה וחדרה אל שורת הפקידות הבכירה ומשם אל הפקידות הזוטרה ולמעשה היא קיימת מזה זמן רב אצל כל עובדי המדינה. וזאת המכה הקשה בה מוכה הרצון הקולקטיבי להלחם בתופעה.

לשם המחשת דברי אביא רק דוגמה אחת הידועה לחלק מהציבור ולכל עובד מדינה באשר הוא.מדובר באחזקת הרכב לה זכאי כל עובד מדינה מדרגה מסויימת וצפונה. הוא מקבל: סכום קבוע על אחזקת הרכב; סכום על הקילומטראז' שהוא נוסע בפועל לשם ביצוע תפקידו; אגרת רישוי הרכב; ביטוח חובה וביטוח מקיף; דמי נסיעה בתחבורה הציבורית על פי מקום מגוריו. בפועל רק בודדים מעובדי המדינה נוסעים ברכבם הפרטי לשם ביצוע תפקידם. למעשה כולם, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים סכום על הקילומטראז' שנסעו - ולמעשה לא נסעו - אך לשם כך על כל אחד מהם למלא טופס הצהרה בכל חודש, שנסע כך וכך קילומטרים לשם ביצוע תפקידו. למעשה, מה שקורה בפועל, כל עובד מדינה רושם בטופס את מספר הקילומטרים המירבי לו הוא זכאי על פי דרגתו וחותם. כן, חותם כל חודש על הצהרה כוזבת עם מספר קילומטרים קבוע שחוזר על עצמו במשך שנים. כולם יודעים זאת, גם אלה שתפקידם לאסוף את הטפסים האלה ולתייקם כאבן שאין לה הופכין. ממש "ישראבלוף" כפי שתיארו בזמנו הגששים הנצחיים.

ותגידו לי עכשיו אתם מה ההבדל העקרוני בין מה שעושים עובדי המדינה מידי חודש עם ההצהרה על הקילומטראז' לבין מה שעושים הפוליטיקאים הבכירים שעליהם מדווחת התקשורת מידי פעם?

אז גומרים לקרוא את הדיווח, מצקצקים: "אוי  אוי אוי" והופכים את עמוד העיתון כדי לחפש את מדור הספורט.