פורים.

דווקא חג שמציף את כל הבעיות הנפשיות שלי.

זה החג שביום מן הימים יפרנס את הטוב שבפסיכולוגים שיטפל בי.

הגיל הראשון שאני זוכרת מפורים הוא גיל 3,

ההורים שלי קנו לי תחפושת נהדרת ומבריקה שכללה: בגד גוף שחור, מכנסי טייטס שחורים, גלימה שחורה שקופה שנקשרת בסרט סאטן סביב לצוואר, כתר כסוף, שרביט כסוף והמון המון מדבקות של כוכבים אותם פזרו על הגלימה.

הייתי מלכת הכוכבים.

התהלכתי בגן כמו נסיכה אמיתית והייתי על גג העולם.

גיל 4.

ההורים שלי, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם אז, לא רצו לאכזב אותי וקנו מדבקות חדשות של כוכבים ופזרו אותם על הגלימה.

הפעם הייתי מלכת הלילה.

הייתי מאושרת.

מתה על פורים.

גיל 5.

שוב, אותו ריטואל, מדבקות חדשות של כוכבים

ו - הופ!

אני מלכת הירח.

איזה אושר!!!

גיל 6.

מדבקות חדשות של כוכבים ואני מלכת המאורות הקטנים.

אושר עילאי.

איך אכלתי את זה.

לא הבנתי שמדובר באותה תחפושת,

לא הבנתי מה זה "אין כסף" כך שלא טרחו להסביר לי.

רק לימים כשהסתכלתי באלבום התמונות פתאום קלטתי שבמשך שנים הייתי עם אותה תחפושת, רק עם שם שונה.

מה שהורים יעשו כדי לא לאכזב את בתם הקטנה.

נוגע ללב.

דופק ת'שכל...

ולא שזה נגמר שם, כי פורים זה חג שצריך להיות בו שונים ומקוריים.

אז בכיתה ד' - חיפשו אותי לאשכול ענבים.

בגד גוף שחור וטייטס שחורים (חדשים כי ההם מהגן כבר לא עלו עליי...)

שרשרת עלי גפן, שנגזרה מנייר קרפ ירוק, סביב הצוואר.

ובלונים. עשרות בלונים מנופחים שהוצמדו בסיכות ביטחון לכל הגוף שלי: ידיים, רגליים, בטן, גב, טוסיק ואפילו 4 בלונים שהוצמדו ל - 4 קוקיות שעשו לי בשיער.

רק מה?

לא היו בלונים ירוקים,

אז ההורים שלי קנו בלונים סגולים

וכדי להסביר את פשר הצבע אמרו לי שאני אשכול בלונים מוסקט!

כן, אין מילים לתאר את זה...

למותר לציין כי הערסים בשכונה שלנו פוצצו לי את כל הבלונים עם סיגריות אחרי רבע שעה, כך שמאשכול בלונים מוסקט הפכתי לאשכול צימוקים עצוב....

בשנה שאחרי רצו לפצות אותי וחבשו לי את כל הגוף בתחבושות אלסטיות תעשייתיות והפכו אותי למומיה.

לא יכולתי ללכת, לרקוד, כלום.

עוד פורים עצוב.

אבל היי - התחפושת הייתה מקורית לפחות...

לא התחפשתי לאחר מכן במשך 4 שנים.

הייתי בטראומה.

לא סגורה על זה שהקונספט הזה של פורים בא לי טוב.

לא יודעת.

עוד לא החלטתי...