שוב מתברר שרק עובדי ציבור עדיין נדרשים לשלם מחיר ממשי על כשלון מעשיהם. נכון, לא כולם, אבל בודאי שיותר מאנשי המגזר העסקי והתקשורת. דווקא אלו שיודעים להתנשא על עובדי הציבור, שיש להם מה להגיד בבוז על ביצועיהם ועל שכרם, יוצאים מהכישלונות שלהם ללא פגע. יותר מכך, כמה מהם שיוצאים וכיסיהם תפוחים מהשכר שקיבלו על ביצועיהם הכושלים.

בימים אלו אנו עדים למפולת הפיננסית הגלובלית שכולה מעשי אדם. מי שמשלם ועוד ישלם את המחיר המיידי הוא העובד מן השורה שיפוטר בשל ההפסדים העצומים שנגרמו למקום העבודה שלו. במקרה הטוב הוא יקבל פיצויים מוגדלים. נכון, ייתכן שגם מנהל החברה יפוטר, אבל זה יקרה רק לאחר שקיבל בונוסים אדירים על הרווחים המדומים שיצרה הבועה הפיננסית- נדל"נית. 

הראשון יחפש עבודה כי יצטרך להמשיך ולהתפרנס. השני יוכל להתפנות לגולף. הראשון אולי יהפוך למקרה סעד. השני יוכל להמשיך לטייל בעולם.

עכשיו תארו לעצמכם שכשלון בסדר גודל כזה היה נעשה על ידי עובד ציבור, ובכלל זה אנשי הצבא. כו-לנו היינו יודעים איך לחפש את ראשו. לא היתה לנו בעיה לטעון שיש לו אחריות אישית ולכן עליו להיות מיד מסולק מעבודתו. אין מספיק חיסון לשפעת? "להעיף!". המקלטים בעיר רחובות מוזנחים? "להעיף!". התורים במשרד הפנים ארוכים. "להעיף!".

יותר מכך תארו לעצמכם שהמדובר היה בהערכה מודיעינית. באיזו קלות כולנו משתלחים באנשי המודיעין באשר הם. מי מאיתנו לא אמר אי פעם ש"המודיעין טוב רק בשביל להגיד מה היה". והנה תראו עכשיו את כל המומחים לכלכלה שמקסימום מלמלו מילות אזהרה. זה הרי כשלון מודיעיני מדהים.

לא בעיני אנשי התקשורת כמובן. הנה השבוע אני שומע עורך עיתון כלכלי טוען שאין זה תפקידה של התקשורת הכלכלית לתת תחזיות. אני רק מנסה לתאר מה היה התגובה של אותו עיתון לו היה מנכ"ל האוצר אומר דבר דומה. מיד היו דורשים את ראשו.