הבן שלי בן החמש שאל אותי לפני מספר שבועות "אמא מה זה עוני". וניסיתי להסביר לו בשפה פשוטה שילד בן חמש אולי יבין, היא שעוני זה מצב בחיים שלמשפחה אין מה לאכול, לפעמים גם אין להם איפה לגור והם חיים את החיים יום יום בתקווה שמצבם אולי ישתפר .

ואז הוא שאל "אז אנחנו עשירים ?" עניתי לו, "לא אנחנו לא עשירים", אבא ואמא עובדים קשה כדי שיהיה לנו מה לאכול, ויהיה לנו את כל הדברים הכייפים שאתה אוהב.

הבן שלי בן החמש וביתי בת השמונה לא יודעים מה זה עוני, כי יש להם הכל. אנחנו  גרים בדירה מרווחת בצפון תל אביב, כל אחד הולך לחוגים שהוא אוהב, נוסעים בחגים לחו"ל, אוכלים במסעדות, מבלים, נהנים מהחיים. ויחד עם זאת קוננה בי התחושה שאני חייבת להעביר להם את המסר שעוני יכול לקרות לכל אדם, וצריך לדעת להעריך את מה שיש, שלא הכל מובן מעליו.

אז ראשית, כמובן ההסברים הרגילים שכל דבר שיש בבית הזה, הוא תולדה של עבודה קשה, לא אבא ולא אמא הגיעו ממשפחות עשירות. ולפעמים אנשים שלא עובדים, יכולים להגיע למצב של עוני, כי אין להם פרנסה. ואז כמובן הגיע השאלה "מה זה פרנסה" ? אז עניתי פרנסה הוא הכסף שאמא ואבא מקבלים בעבודה כדי שנוכל לשלם עבור החוגים שלכם, הביגוד שלכם וכל הדברים שנמצאים כאן בבית.

לאחר מכן לקחתי אותם לסיור בדרום תל-אביב, בשכונות עוני. ביתי בת השמונה שאלה "מה אמא אנשים גרים בבתים כאלה", אמרתי כן. יש אנשים שאין להם את הכסף לחיות במקומות אחרים. ואז הוסיפה "אמא הם מסכנים ?" את האמת לא ידעתי מה לענות לה והתשובה הכי בנאלית שהיתה לי לומר היא שיש אנשים שגרים כאן שהם מסכנים ויש כאלה ששמחים בחלקם, שטוב להם.

לא פשוט להעביר לילדים שחיים בחממה שהחיים הם לא גן של שושנים. עוני זו לא מחלה זו עובדה קיימת. והמציאות שבה הם חיים היא מציאות חלקית, כי המציאות הישראלית, לא נמצאת בשכונה בצפון תל-אביב.