אחת נפרח, לא עוד.

אביב יצית צמרות ונבער,

עלומינו עשנ-ם פרא, יסתלסלו גבוה,

גבוה מאיתנו.

נינטע, לא אחת, לשאוף זמן ממרחק,

בענפים רועדים נפשק שתי מערב,

ניתן בעין חרכים לדמעותיה

והן כבדות מכפי שנותיה.

ימעטו הזוכרים את גוונינו אז,

המרווים אותנו חסד, משוב שהיינו.

במסתרי אברינו,

בכיסים הקטנים של גופינו, נתהה

בפריחת שקדיות מתחדשת.

קול עונה ועונה מפסלים בנופינו,

מכסים בשבבים סימנים שחרטנו על אור.

שקדיות שלי זוכרות בשרף, כמוני,

יש פרחים שנושרים ממגע.