כשהתגייסתי,

לא מצאתי סיבה מוצדקת לחגוג,

אבל אמא שלי התעקשה.

ויום לפני שנפרדתי מהאזרחות,

מצאתי את עצמי בין שבט האחים שלה,

והרבה קוסקוס וצהלולים.

עד שצלצל הטלפון.

וזה כאילו,

שהיא דאגה,

לכנס את כולם,

רק כדי שיהיה נוח

לבשר להם.

צלילים של אושר,

והמולת שמחה,

הומרו בזעקות שבר,

וגיז'דורים מרוקאיים מסורתיים.

סבא שלי נפטר

במסיבת גיוס שלי.

למחרת,

מצאתי את עצמי

מבולבלת,

עולה לאוטובוס בבקו"ם,

עם תיק ענק.

ולבד.

כי כולם הלכו להלוויה.

חוץ ממני.

הם בכו.

ואני צחקתי.

מפחד.

לפני שבוע

השתחררתי מהצבא.

לפני כמה דקות,

בתזמון מושלם,

מצאתי תמונה שצולמה

בפורים האחרון שלו,

יושב בכיסא גלגלים,

ולא מודע לשומדבר

שקורה סביבו.

היה לו מבט עצוב.

כובע של ליצן על הראש,

ורעשן ביד,

סוף-סוף,

בכיתי.

והרשתי לעצמי להתאבל,

לראשונה.

עליו,

אבל

בעיקר עלי.