| אל"ף, האח הצעיר של יואב, הגיע אלי אתמול בערב לבילוי משותף. משהו שאנו נוהגים לעשות מדי פעם. רק שנינו. אנחנו קוראים לזה ערב גברים ובדרך כלל מדובר ביציאה לקפה השכונתי לארוחת ערב, ממנו אנחנו מתגלגלים במורד הרחוב לקרפיה שאחראית על הקינוח ואז למכשיר הוידאומט. אנחנו לוקחים סרט וחוזרים הביתה. מכינים במבה-קולה-שוקולד, נשכבים על המיטה, מפעילים את הדי.וי.די. ואז, מתישהו, אני נרדם, ואל"ף מסיים לראות את הסרט לבד. שמתם לב שבאנגלית קוראים למקום הזה video-shop ואילו בעברית בחרו את השם ספריית וידאו? מה שמזכיר לי נסיעה באוטובוס שבמהלכה צוטטתי לשתי נערות שישבו בספסל שלפני והשיחה היתה כדלקמן: היא: "היית בספריה אתמול? האחרת: בטח, מתי את היית? היא: בערך בחמש, ואת? האחרת: אני הגעתי לשם בחמש. הייתי שם בערך שעתיים" למותר לציין שמאוד השתוממתי לדמיין אותן בספריה ולמזלי התימהון נפתר כשהאחרת הוסיפה: "ואיזה סרט לקחת בסוף?" אבל זה לא מה שרציתי לספר. כשאל"ף דפק בדלת הוא ביקש שאעצום את עיניי. כשפקחתי אותן הוא עמד לפני בשיער קצוץ "עשיתי מארינס!" הכריז. חיבקתי אותו חזק חזק. עכשיו בבית אנחנו ארבעה גלוחי ראש. בצבא היו מתייחסים לזה כמרד. גיא התרומם, פניו רטובות מזיעה, דמעות ונזלת, וזרק את כל הציוד שהיה עליו: אפוד, נשק, מ.ק. ושני הקיטבגים שסחבנו איתנו לכל מקום. ליאור הסמל נבח עליו מתוך החשיכה: "אם אתה לא חוזר למצב שתיים אתה עף לכלא!" אחד אחד נעמדנו גם אנחנו ועשינו כמעשה גיא. "אז מה מחלקה אחת, קצת קשה אז נשברים? אתם עושים לי מרד? אני סופר עד שלוש וכדאי שתחזרו למצב שהייתם בו" המשיך ליאור באיומיו שהעידו יותר מכל על חוסר אונים. ואז, מתוך מסך הדמעותזיעהנזלת בקע קולו של גיא במשפט שילווה את כולנו עד סוף השרות "זה לא הקושי זאת ההשפלה!" |